דילוג לתוכן הראשי

מה הטעם להמשיך לצאת לדייטים, אם בסופם אני תמיד מתאכזבת?



כשמתבוננים בזה לעומק, מבינים שבאמת באמת - אין שום דבר רע בלהיות רווקה. אז למה אנחנו בכל זאת מכורכמות וממורמרות על כך שלא מצאנו את האחד שלנו? למה קשה לנו כל כך להישיר מבט מחוייך אל הבדידות שעוטפת אותנו מכל כיוון, ולחבק אותה חזק כאילו היא החברה הכי טובה שלנו? למה קשה לנו לראות את הרווקות כחוויה מרגשת ואפילו מלהיבה?


לא, אני לא מציעה לכן ולי לדלג על התקופה הזו ולהעמיד פנים שהיא לא באמת כאן, שאתן לא באמת בתוכה. 
היא כאן, היא נוכחת יותר מתמיד והיא לא מתכוונת ללכת לשומקום, לפני שמשמיים יתנו לה אישור לכך. אז מה עושים? איך ממשיכים להאמין בעצמנו, להאמין באהבה שאנחנו מבקשות, להאמין שהטוב קיים גם אם עוד לא מצאנו אותו?
אם אנחנו רוצות בסופו של התהליך לפגוש את הטוב הזה, את אהבת חיינו אם תרצו - יש רק דרך אחת לעשות זאת, והיא - למרות הכאב, למרות האכזבות שהיו עד כה ולמרות הרצון לברוח משם הכי רחוק שאפשר - להמשיך לצאת לדייטים. 
כמה? אף אחד לא יכול לענות לך על כך. 
אני לא אומרת לך לבזבז את הזמן שלך על אנשים שלכתחילה את יודעת שהם לא הטייפ שלך, וברור שיש כאן צורך לעשות בירור פנימי מעמיק כדי להבין מה כן ומה לא, לפני שממשיכים בתהליך, אבל אל תרשי לעצמך לקפוא על השמרים רק משום שעד עכשיו עוד לא מצאת. 
אל תרשי לעצמך 'לגנוב' עוד יום של חוסר עשייה לכיוון העתיד שלך, ואל תעמידי פני מומיה. את עוד לא שם, אוקיי? וכל עוד את כאן, בחיים - אז תשתדלי לחייך ולהנשים את הלב בפעימות שרק את יכולה לספק לו. 
את עוד לא מתת, אז בבקשה ממך - אל תהרגי את עצמך עוד הרבה לפני שהגיע זמנך. 
את כאן, בחיים. יש לך מושג כמה עוצמה יש לך בידייך? כמה את יכולה להשיג אם רק תתעקשי על זה? יש לך מושג איזו נשמה מדהימה קיבלת, אלו כלים מפעימים נמצאים בך? מי יהיה בעלך איש לא באמת יכול לדעת, וגם לא זה שמכיר אותך הכי טוב. 
האזיני ללב שלך ואל תפחדי למצוא את השביל המחוק אל האומץ שלך. 

כל עוד את כאן - אל תתייאשי מן החיפוש
יש בך כוח להמשיך, יש בך כוח לשמוח, יש בך כוח להאמין, יש בך כוח לרצות, ויש בך כוח לשנות לא רק את התפישה שלך לגבי עצמך אלא את התפישה שלך לגבי כל העולם. את בעצמך העולם, ואת בעצמך נבראת כל רגע מחדש - למען עתיד שאין ממנו טוב. 
האזיני ללב שלך כשהוא צועק לך 'זה לא זה'. 
האזיני ללב שלך כשהוא אומר לך 'אולי ננסה'. 
האזיני ללב שלך כשהוא דורש ממך 'לחכות'.
האזיני ללב שלך כשהוא מכריח אותך 'להתרחק'. 
אבל כל עוד את כאן, אל תתייאשי מן החיפוש. צאי לשם ואפשרי לעצמך להכיר עוד ועוד עולמות חדשים, עוד ועוד נשמות מחפשות. לכל אחת בתורה יש שיעור קטן ללמד אותך על עצמך. וכן, הרבה פעמים זה אומר להישבר, להתמוטט, לצעוק מסוף העולם ועד סופו את השבירה שלך. כן, זה אומר להתכתש, להיתלש, ולא לחזור לעולם למקום הבטוח שלך. זה אומר לשאול אינסוף שאלות ולא תמיד להיות מסוגלת להכיל את התשובות (באם יש כאלה).
כן, זה אומר להיפגע ולפגוע, להידחות ולדחות, רצוא ושוב... בלי יכולת אמיתית לדעת מתי ואיך ואם בכלל זה ייגמר. 
ועם כל הכאב והקושי שבזה, זה עדיין עדיף מאשר לעמוד במקום ולא לעשות דבר. כי כולנו יודעות מה קורה למים שעומדים הרבה זמן במקום, ואת ממש לא רוצה להיות שם. 
אז תשמחי כי גם זו לטובה, ותסמכי על מי שברא אותך ויודע את השנייה המדויקת שבה הישועה שלך אמורה להתרחש. רק לו הכוח, רק לו התבונה, רק לו היכולת האמיתית להוציא אותך מגלות הנפש למנוחת עולם. 

תגובות

  1. היי שירה, תתחדשי על הבלוג, אני עוקבת בשקיקה!!!
    רציתי רק לשתף ולומר שבאמת עייפתי מכל הפגישות , והיו כבר פעמים שהציעו לי הצעות ותירצתי תירוצים שונים ומשונים כדי להתחמק... אין שום דבר כרגע שמושך אותי ללכת על זה... מה עושים?
    כמובן שהרצון להתחתן בעינו עומד...

    השבמחק
  2. היי אנונימית :-) אני מודה לך על הקומפלימנטים, ומבינה מאוד ללבך. את ההרגשה שאת מתארת חוויתי לא פעם על בשרי, ולצערי - אין לי תרופות קסם בשבילך. מה שאני כן יכולה לומר לך מהניסיון שלי (ובתקווה שלא אישמע מדי טריווויאלית) - פשוט תתפללי על זה. תתבונני בזה ואל תיבהלי מזה.

    במאמרים הבאים התייחסתי לשאלות הללו בהרחבה, ואני מקווה שזה ייתן לך מענה.

    בהצלחה רבה לך אהובה

    https://smilefordate.blogspot.co.il/2018/02/blog-post_74.html

    https://smilefordate.blogspot.co.il/2018/02/blog-post_5.html

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על התגובה האישית! איזו זכות!!!
      בהזדמנות זו אני גם רוצה להגיד לך שאת ממש דמות להערצה והשראה עבורי
      (ואני בטוחה שגם עבור הרבה אחרים...)

      מחק
  3. רק אמונה ואמונה ואמונה, זה עוד יגיע בע"ה. תודה על הטור המרתק!

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

את האמנית של הישועה שלך. אל תבזבזי את חומר הגלם על דברים שאינם בשבילך

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם ...

כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים

כבר חודשים שאני מרגישה כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים... פעם היא הייתה מיוחדת, נדירה... היום יש מלאנת'לפים כמוה. למה? מי החליט שדווקא היא תעבור למחלקת עודפים, ומי לכתחילה חשב שהיא כל כך מיוחדת ויפה - שזה דווקא טוב להצמיד לה תג עם מחיר מרקיע שחקים שרק יחידי סגולה יכולים לעמוד בו.  מי נתן לה את התחושה המדהימה הזו שהיא 'מורמת' משאר הבדים? שהיא לא עוד חולצה, לא עוד מוצר שסופו להיזרק בחוסר שימת לב לערימה הממתנת של הכביסה המלוכלכת. אלא מוצר שמי שקונה אותו גם משקיע מחשבה מרובה כיצד לשמור אותו נקי, כיצד לתחזק אותו באופן כזה שהוא יישאר 'שלו' לכמה שיותר זמן.  כמה נורא זה להיות 'עוד' סוג של נשמה במחלקת עודפים - נשמות שיש כמותן טו מאץ' בשוק... נשמות שאין בהן שום ייחוד, שום בשורה... שהן כמו כולן, איכשהו מוצאות בסוף מישהו להתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם. איכשהו מוכנות להסתפק בשיריים ולוותר על המהות הפנימית הכל כך עוצמתית שלהן.  האם גם אנחנו כמו כל אותם 'בדים', מרגישות שכבר אין לנו סיכוי לחזור בחזרה למחלקת היוקרה? מה אנחנו צריכות לע...

כל גאולה, אפילו הכי קטנה – מתחילה לנו מבפנים

אתמול קיבלתי ישועה גדולה. לא, אני עוד לא הולכת לבשר לכם שאני מתחתנת, אבל אם זה ינחם אתכם – מדובר בישועה גדולה הרבה יותר מזה. ישועת הנפש. אומרים שכל שידוך מקרב אלינו את מה ששלנו, ואני חושבת שכל שידוך גם מקרב אותנו על עצמנו ומדייק אותנו מול רצונותינו ושאיפותינו. מאפשר לנו לראות מה חשוב יותר ופחות, על מה כדאי להמשיך להתעקש ואיפה כדאי להרפות, ובכלל – מאיר לנו את הדרכים הצדדיות שבנפש, אלו שמעולם לא צעדנו בהן. כזו היא הדרך שגיליתי בי אתמול, רגע לפני שיצאתי לשידוך המאה, או המאה ואחת או אולי בעצם המאתיים – אבל שטויות. מי סופר את הדקות כשהוא נהנה מהדרך, לא ככה? השידוך עצמו היה נחמד. אבל היה שם משהו באוויר, שלא היה באף שידוך אחר – הכלה. לראשונה בהיסטוריית השידוכים הענפה שלי, סוף סוף למדתי להכיל את עצמי באמת. להסתכל בראי כשאני נטולת איפור, עם גוף שהשתנה לבלי היכר עם השנים, ללא פאן או לבוש מושקע מדי, ואתם יודעים מה? אפילו ללא מחשבה יתירה על מה יהיה ואיך יהיה ואיך יסתכלו עליי, ואיזה רושם יתקבל, והאם אצליח להוציא את הפנימיות המשוועת להכרה החוצה, והאם הוא הזיווג או שמא זה עוד ניסיון שסופ...