גם האוקסיטוצין הזה שמסעיר ומשגע אותי מבפנים, כבר זועק ל'חילוף חומרים'

עוד יום בחייה של רווקה מתבגרת. וביום הזה, ויש ימים כאלה - אני מרגישה שאני כבר משתגעת בלי האהבה שלך. איך אפשר לחיות בלי אהבה, תגידו? איך אפשר להרגיש שלימות, להצדיק את הקיום שלי כאישה – כל עוד אין איש שאוהב אותי, שמרגיש חיות כשהוא מדבר איתי ושמודה על הזכות להיות חלק מחיי?

השבוע קראתי טור כלשהו של רווקה מבוגרת כמוני. גם לה כמובן נמאס מהכל, גם היא כבר חוששת שזה לעולם לא יקרה, גם לה כבר הציעו את כל מי שאפשר וגם היא מוציאה את ה'קישקע' שלה באמצעות כתיבה.

ההבדל בינינו הוא בגישה: היא צוחקת על מה שקורה לה. למה אני לא מסוגלת לעשות את זה בצורה כזו? למה אני לא מסוגלת לחייך לעומת בחור שאומר לי אחרי הפגישה: 'נו, מילא. העיקר שהנסיעות עד אלייך היו בחינם היום'. ולא, אני לא זו שהפילה את השידוך.

עזבו לרגע את האהבה בצד, איך אני בכלל יכולה לצחוק על זה שאף אחד עוד לא התנדב לבלות איתי את שארית ימיו? ועזבו לצחוק, איך אני בכלל יכולה לסלוח לו על זה שאני בודדה עכשיו? על זה שאין לי למי לשגע את השכל כדי לנצל את התשעה קבין שקיבלתי, ועוד בכלל בלי לדבר על המסכן שיצטרך לסבול את זה...

כאילו, מה אתה חושב לעצמך? שאתה יכול להציץ ככה בחיים שלי לפני שאני יורדת לעולם, להגיד לבורא עולם: 'סבבה, אני מוכן לקבל אותה', ואז – להיעלם לכמעט 40 שנה? ומי יודע איפה אתה עכשיו, מה מעשיך ומתי אתה מתכוון להגיע? אין לי שמץ של מושג מתי זה יקרה, והלוואי ויכולתי לתקשר איתך איכשהו, להגיד לך שאני כאן.

מחכה לך מהיום שנולדתי.

עומדת בגשם, דרמטית יותר מאי פעם - עם זר הפרחים ביד ועם השמלה הלבנה שאני רואה כרגע רק לעיני רוחי, אבל יודעת שהיא כבר רטובה מדמעות ולא בטוחה שתרצה שאכנס איתה ליום החשוב בחיינו. ליום שחיכה כל כך הרבה זמן – לשיר את השיר שלו. לצבוע את העולם כולו בגוון המיוחד, שאף גוון אחר לא יכול להחליפו.

ה-2 שהיינו אמורים להיות, הפכו ל-1 שאני עכשיו. ושם, באפסות הזו שלי – אני לומדת לשתוק

אני מחכה לך. עם כל התפילות שהתפללתי במשך שנים, עם האהבה שיש לי לתת רק לך, ועם המראה ההיא ששמרתי מתקופת 'חטא העגל' במיוחד לרגע הזה, שבו נבנה יחד את מקדש המעט שלנו. דגם לבית המקדש השלישי והאחרון, זה שלא ייהרס לעולם ועד.

דרך המראה הזו, עברו כל כך הרבה כאבים. דרכה ראיתי את הקמטים שחרשו השנים על פניי, את לב הנייר שנקרע כבר לכל כך הרבה פיסות של רגשות, ואת המיאוס שבעבודת הפרך ובגלות. אבל דרכה גם התייפיתי לכבוד הפגישה איתך, כדי לעודד את רוחך ולפייס אותך בתקווה שאין שני לה. דרכה מרחתי חיוכים מעושים בשבילים מאוסים לפירמידות, כשגבי השחוח כבר אינו יכול למשא הכבד של לבני הענק.

דרך המראה הזו, עברו כל כך הרבה תפילות. ביקשתי ש'אל תראני שאני שחרחורת' שהרי 'שזפתני השמש' של הייסורים בלעדיך, ייסוריה של אישה שכמהה לאהבה ולא מקבלת אותה – יום אחר יום... במשך 210 שנות גלות.

אתה שומע אותי? לא שנה ולא שנתיים חיכיתי לך, אלא 210 שנה במצרים.

אתה מבין. ה-2 שהיינו אמורים להיות, הפכו ל-1 שאני עכשיו. ושם, באפסות הזו שלי – אני לומדת לשתוק. לומדת לקבל את הכלום, ולשמוח בו. לומדת לדחות את הצורך של 'כאן ועכשיו' ולתרגל סובלנות. לומדת ללמוד לקבל אותי אחרת, שונה, בתחפושת שה' בחר בשבילי לכבוד 'פורים' ארוך שכזה.

למה פורים? כי זה מצחיק אותי לראות למה החיים שלי, של כל אחד בעצם, יכולים להפוך – כשהקב"ה תופר שמלה שקצת 'קטנה' ולוחצת על מידת גופנו. למה? זה כבר חשבונות שמיים שאני לא נכנסת אליהם, אפילו לא בצחוק.

זה מצחיק אותי לראות שכל מה שחלמתי עליו, כל מה שנשאתי בלבי בשקט מתחת לשמיכות, מבלי שאף אדם יוכל לשמוע – הפך לבלילה בלתי מובנת של התרחשויות, שלא בטוח שאי פעם ייהפכו לעיסה אכילה.

ואת זה אני צריכה לעכל.

את כל הספרות הבינאריות שבתוכי, שזועקות לגדול. שרוצות שייברא איזה מלאך שיחבר אותן יחד, ויהפוך אותן לשלימות (10 לדוגמה). כי מה זה אחד ומה זה אפס אם הם עומדים כשלעצמם? האחד לעולם לא ירגיש מה זה להיות אפס, והאפס לעולם לא ירגיש מה זה להיות אחד.

"רוצה שמהאוקסיטוצין שלי – יצליח האלכימאי שאמור להיות בעלי, ליצור משהו"

אבל שניהם יחד, זו שלימות. זו האהבה שאני מחכה לה. להיות אפס כדי שמישהו אחר ירגיש אחד – או להיות אחד כדי שמישהו אחר ירגיש אפס – לא נראה לי!

אני לא רוצה להפוך ממהות של כלום למשהו או ממהות של משהו לכלום. אני רוצה פשוט לחבור למהות נוספת, שתיתן משמעות מסוג אחר למהות שלי. אם אני נולדתי בספרה אפס או אחד (ואין לי מושג מה זה אומר, אבל יש דבר כזה) זה לא ממש משנה לי. מה שכן משנה לי זה לחבור ולהתגבש למשהו אחר.

בדיוק כמו שני חומרים שנמהלים זה בזה, ויוצרים מהות חדשה – שלא הייתה כאן לפני כן. מהות חדשה שתהיה כל כך אחידה וכל כך מגובשת, עד שבכלל לא יצליחו לזהות את מה שהיה לפניה (שנים של בדידות ובידוד על השלכותיהם).

ככה זה עם כל חומר חדש שמצליחים לפצח את הכימיה שלו, ואפילו לבנות ממנו דברים נוספים. אז אני רוצה שמהאוקסיטוצין שלי – יצליח האלכימאי שאמור להיות בעלי, ליצור משהו. אני לא יודעת מה. שינסה לפחות. אז מה אם הוא לא מבין גדול בטיבם של חומרים? אז מה אם אין לו שמץ של מושג באופיים של יסודות כימיים? גם לי לא היה מושג, והנה – דרך הניסיונות שלי בחיים, למדתי, או-הו למדתי, מה זה כימיה ומה זה פיזיקה ומה זה ביולוגיה, ביקום המקביל (של הנפש).

הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים

לא ארחיב כאן את הדיבור על האוקסיטוצין (שמתקרא גם הורמון האהבה), אבל הנה כמה עובדות שנוגעות לענייננו:

ד"ר טלי וישנה, פסיכיאטרית ומרצה לנוירופסיכולוגיה, אומרת שכשאדם (ובעיקר נשים) מרגיש אהבה (אוהב ונאהב) – במוח שלו מתרחשת הפרשה מוגברת של חומרים מסוימים. אחד מהם הוא האוקסיטוצין, שאצל אנשים מסוימים יוצר סוג של סערה ביוכימית במוח, ובעיקר אם הוא נפגש בהורמון דופמין.

האוקסיטוצין לא רק גורם לאהבת הזולת ולרצון מוגבר של זוגיות ו'ביחד'. על פי מחקרים מדעיים שנעשו, נמצא כי הוא גם מופרש בשלב הבשל יותר של החיים, זה שכבר השאיר הרחק מאחוריו את כל ההתאהבויות הנפולות, סערות החושים ובלבול היצרים.

לחומר זה מייחסים המדענים תכונות של מונוגמיה, וזוגות שגם בגיל מבוגר תוכלו לראות אותם שלובי זרועות – הם אנשים שהורמון האוקסיטוצין קיים בגופם ברמות גדולות יותר משאר בני האדם. ולמרות שמבחינה מדעית-רפואית, עוד אי אפשר לעשות מיפוי אובייקטיבי של מוח כדי לראות באיזה רמות של אוקסיטוצין מדובר ובאיזה 'שלב' של התאהבות או אהבה המוח נמצא – אצל נשים לדוגמה, ההורמון הזה ייתן אותותיו בצורך בשיח ממוקד (פנים אל פנים) ועמוק, בין היתר.

הרציונל תמיד יגיד לך ש'אף פעם' הוא הזמן הנכון בשבילך להתחתן

אז כשאני מתפללת עליך, כשאני מדמיינת את הרגע הזה שלנו מגיע – דבר אחד ויחיד עובר לי בראש. עד כמה אנחנו באמת רוצים לחבור למהות נוספת, כדי להתהוות ל'חומר' חדש – שלא היה כאן לפני כן? עד כמה אתה באמת רוצה לגדל ולגדול בתוך הבית הזה, שיהיה לגמרי אחר מבית הוריך? וגם אני – עד כמה אני באמת רוצה להשתחרר מכבלי הרווקות ולהפוך לנשואה (ומותק, אני אומרת לעצמי, מדובר בעסקת חבילה שהולכת ביחד עם ערימת הכלים שבמטבח והכביסה שצועקת  'הצילו' כבר שבוע). כי ככה זה. אין הנחות למי שרוצה לבנות בית, למי שרוצה לזכות בחיי משפחה תקינים, איכותיים ומלאי משמעות.

אז רוצה או לא רוצה – זו השאלה.

את רוצה, כאילו, באמת רוצה לצאת מאזור הנוחות שלך (כיסא המחשב הנוח והאינפוזיה שמחוברת לאתר הידברות במקרה שלי) כדי להפוך למהות אחרת (בישולים, ניקיונות, טיטולים, כביסות, קניות ועוד).

עזבי רוצה. נניח שאת כן, מאוד אפילו.

עם יד על הלב, ובהנחה שאת באמת מסוגלת להגיד את האמת – האם את מוכנה לזה נפשית ופיזית?

הלב צועק שכן, אבל הרציונל מיד קופץ. 'תראה, לא צריך למהר כל כך'.

הוא יודע שאין זמן, שהשעון הביולוגי לא מחכה לאף אחד, אבל זה לא משנה לו. בעיניו, אף פעם הוא הזמן הנכון. וככה הוא מסוגל להדוף אותי מהרצון הזה לעוד שנים, באמירות כגון: "את באמת רוצה לקום באמצע הלילה כדי להחליף טיטול", או "את רואה? מי היה נותן לך עכשיו לטייל בקניון ולבזבז חצי משכורת על בגדים?".

והשנים חולפות.

וגם האוקסיטוצין הזה שמסעיר ומשגע אותי מבפנים, כבר זועק ל'חילוף חומרים'. גם לו כבר נמאס לשמוע אותי מקטרת ומבקשת שהזיווג שלי יגיע, ויהפוך את כל החתיכות החסרות, את כל המתכות הפשוטות - למהות חדשה ולגמרי אחרת.

מי בכלל מדבר על שלימות, ולמה לי פוליטיקה עכשיו?