בדרך שלך - העצמה אישית לרווקות בדייטים

לא ברור מאילו מניעים בדיוק - כסף, תהילה או סתם רצון תמים לשים את הקלפים על השולחן - אולם נדמה שבאחרונה, עולם הרפואה לא מפסיק לייצר לנו 'פתרונות פלא' למחלת הסרטן. רק לפני שבועות אחדים יצאה הקהילה הרפואית-מדעית בהכרזה כי נמצא טיפול חדשני ומבטיח, שבכוחו לעזור לכ-98% מחולי הסרטן. מיד לאחר מכן, כפטריות אחרי הגשם, החלו לצוץ ברשת פרסומים מפרסומים שונים אודות תרופות בעלות  סגולות  רפואיות פנומנליות שהמסר שלהן אחד הוא: "תשתמשו בי, והכל יעבור". כך למשל, פרסמנו לפני כשבוע ידיעה על מדען רוסי, חריסטו מרמרסקי, שהמציא מרקחת טבעית, וכעת הוא טוען שהחומרים שמרכיבים אותה - הם הם השילוב המנצח שיכניע את הסרטן. המדען מיהר לפרסם את אופן הכנת המרקחת כולל כמויות מדויקות, וכצפוי - הרשת השיבה לו כגמולו, ומיהרה להפיץ את הידיעה לכל עבר, כמו הייתה אבקנים קטנים בפיהם של חרקים ויראליים, חובבי מתיקות.  לפי רמת ההתייחסות של אתרי אינטרנט ובמות תקשורתיות בארץ ובעולם לנושא - ניתן להסיק כי זה לא הולך להסתיים בקרוב. למעשה, זה רק מתחיל. הבוקר, בעודי נוברת ברשת בחיפוש אחר אייטמים מרתקים - נחשפתי

אם רק הייתי יודעת, איך לאהוב אותך. אם רק הייתי שומעת,  בלילה את קולך... אם רק היית אומר לי, איך לעצור את הזמן -  אם רק שברים יתאחו, הלב יישאר נאמן. אלוקיי. פוסעת בדרך אליך, בדרך אל עצמי. לא התעייפתי. אתה שמרים – יודע כבר את מי. אלוקיי. חושבת תמיד עליך, ואיך לאהוב יותר. הלב שנשבר, שוב מתאחה, ולא רוצה עוד לשקר. אם רק הייתי יודעת, מי זה אתה, מי אני. הייתי עוצרת. ולא משתגעת, בשביל האמוני. הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים אם רק הייתי נוגעת,  בקרן אור קטנה, אתה שמרים, אתה כבר יודע – אני פה, מוכנה... לאהוב  לא רק את עצמי, כי אם גם אותך. לאהוב לא רק עולמי, כי אם גם עולמך. לאהוב לא רק בדידותי, גם – בדידותך. לאהוב זה כל מה שאני, אני איתך.  פירוש השיר: אם רק הייתי יודעת, בורא עולם, איך לאהוב אותך באמת. מה זה לאהוב אותך באמת? קודם כל, לשמוע את קולך גם בתוך הלילה של הניסיונות שלי, החושך, הבדידות, הפחדים וכל השאר. אם רק הייתי יודעת, איך לעצור את השעון הביולוגי שלי, שדוחק בי ל

"אני הייתי קמה והולכת. בלי חוכמות", אומרת לי שפרה חברתי הטובה, תוך כדי קינוח האף של בן השלוש, וקריאה לעבר בתה בת התשע 'לסדר את החדר, ולהתארגן לשינה'. "איך זה שדווקא עלייך 'נופלים' כל הטיפוסים הכי מעניינים?", היא צוחקת לעומתי ומרצינה באחת, כשהיא רואה את הבעת המסכנות שנסוכה על פניי.  "נו, שירהל'ה, את יודעת למה אני מתכוונת. מעצבן אותי איך שאת נותנת את הכבוד לאנשים הלא נכונים, יש גבול למה שאפשר לעשות כדי להתחתן", היא אומרת. והאמת? היא צודקת, שפרה. הפעם זה עבר כל גבול. אחרי מסכת לא קלה של שידוכים, היום אני כבר לא נוהגת להיפגש עם כל מי שמציעים לי. היום אני זהירה, ובודקת את המיועד ככל יכולתי - כדי שלא להיפגע.  אבל הפעם פישלתי, והתפתיתי להאמין לדברי ההלל המתוקים של השדכן על התכשיט של הישיבה. "מה אומר ומה אדבר? עילוי במידות. ושלא לדבר על התורה הנוטפת ממנו, ממש כליל השלימות". על המשפחה לא שאלתי, וגם לא טרחתי לברר אצל ראש הישיבה וחבריו, אפילו שהייתי אמורה לעשות את זה. "אצל בעלי תשובה זה אחרת", זימנתי ביני לבין עצמי א

הרבה רווקים ורווקות, בפרט כאלה שעברו - עכשיו או מזמן - את ה-30 – מדווחים כי הם מוצאים עצמם בפלונטר הכרויות לא מתאימות, ולא רואים את הסוף. כולם רוצים להתחתן (או כך לפחות הם טוענים) - אבל בפועל, אחרי כל שידוך כושל, ה'רוח' יוצאת מהמפרשים וסירת הרצון שטה לה הרחק מאיתנו. הרחק ממה שאנחנו רוצים, הרחק ממה שמדבר אלינו, הרחק מהעקרונות שדבקנו בהם לאורך כל הדרך. אבל איך זה יכול להיות שהם קיבלו מה שהם לא הזמינו? נכון, לפעמים יש 'טעויות' בהזמנה, אני לא אומרת שלא. אתה יושב במסעדה הומה אדם, כולם לחוצים שהמנות שלהם יגיעו בזמן, לכולם יש מה להגיד למלצר/ית, וכולם – בלי יוצא מן הכלל, ר-ע-ב-י-ם!!! מה זה אומר שאדם רעב? פשוט מאוד: ברגעים אלו, אין לו יותר מדי "זמן" או "סבלנות" לפתוח את הלב ואת האוזניים, ולהאזין בקשב רב לדקלום התפריט כולו. כל מה שהוא רוצה זה מנה סבירה, לא מדי יקרה, משביעה ולא פחות מכך ערבה לחכו. וגם לשתות משהו, כן, כדי שהכל יעבור 'חלק' בקיבה. אותו הדבר ברוחניות. כולם רוצים להתחתן, כל אחד רוצה שמהמחשבים בשמיים ישלפו באורח פלא את השם שלו –

לא. לא כזו שאתה שומע כבר את הצלילים שלה לעיני רוחך, לא. לא כזו כמו שאמרתי מיליון פעמים לפני כן. מהלשון. עם ההדגשה המיוחדת של ה'. עם ו' החיבור שתמיד מתחברת למקומות שהיא הכי לא צריכה. לא, אויש. רק לא אותה ד' חצופה שמשתרבבת לה לכל מקום שלא מזמינים אותה כאומרת 'דה. אני כאן וזהו, קבלו אותי או לא'. והיוד הקטנה, ש'נדחפת' לכל מקום שבו היא אינה רצויה, מנסה להשיג ב'כוחי ועוצם ידי', ישועות שעדיין לא הגיע זמנן להיפדות. והה', שלא לדבר. הולכת לה למקומות הכי מפחידים, הכי מסוכנים, והכי רחוקים מהודיה. מאיך שהודיה באמת צריכה להיות. אז כמו שאמרתי, רציתי להגיד  לך  תודה. לך, שבראת אותי. לך, שנתת לי כל כך הרבה מתנות – בתוכי ומחוצה לי. לך, שעשית את הכל כדי שאראה אותך, שאבין שאתה דואג לי, שאשמח ברגעים האלה איתך. לך, שפעמים רבות כל כך הרגשתי שאתה עושה לי 'דווקא', שנמאס לך ממני, שאין לך כוח אליי, שאני לא באמת חשובה לך, שיש לך דברים יותר דחופים מלשמוע את הצרות שלי עכשיו. לך, שפעמים רבות כל כך פינית זמן ביומן העמוס שלך רק כדי להקשיב לי. רק כדי ללטף א

אבאל'ה יקר, שוב זו אני כאן לפניך. חולמת כמו  יוסף הצדיק  לצאת מבור הרווקות העמוק ש'מים אין בו – אך נחשים ועקרבים יש בו'. על מה אדבר הפעם? מה אטען לפניך? אלו מילים אגיד לך כדי שתקרב אותי אליך, כדי שתעזור לי להבין את החיים ולפתור את החלומות שלי? בכל פעם, אחרי שאני חולמת, קורה דבר מוזר. אני רצה בין הרים, מסתבכת ביערות העב, שרכים מתלפפים סביבי – מושכים אותי לכל הכיוונים, קוצים דוקרים בבשרי עד זוב דם, ראשי וגופי מיטלטלים הנה והנה כמו חיה פצועה שמחפשת מקום מסתור, לבי משתלח על אלפי חיציו בתקווה להינעץ במשהו, במישהו – אך לשווא. החלום מסתיים ואני נתקלת בפעם המיליון בקירות הלבנים, הגשמיים, המציאותיים של הרווקות, ובינתיים - הם היחידים שלובשים לבן. ושוב אני חגה סביב עצמי כמו נשר שמכין קיבתו לטרף. חגה סביב המשאלות הקטנות שביקשתי להגשים – בעל נחמד שיאהב אותי, ילדים שובבים שיתרוצצו סביבי, ימשכו בסינרי ויקראו "אמא". שוב הסיבובים האלה שלא נגמרים – הדמעות היבשות, דקל אהבתי שנכרת וקולו נשמע מקצה העולם עד סופו, שברי רצונות ותפילות נאלמות שאין להן עוד כוח להגות. מי

עשר שנים זה הרבה זמן לחפש כשלא מוצאים. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מבינה עם כמה הרבה סוגי בחורים נפגשתי: אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים, רזים ושמנים, רווקים וגרושים, בעלי תארים ונטולי כל השכלה. אז למה זה לא מצליח? מה כבר אני מחפשת, שלא מצאה החברה שלי שמתחתנת השבוע, בשעה טובה. "את לא מספיק רוצה להתחתן. כשתרצי, הוא יופיע על סף הדלת עם זר פרחים", אמרה לי חברה טובה, כשתיניתי צערי באוזניה. אני לא מספיק רוצה להתחתן? איך היא אומרת דבר כזה עליי - שכבר קרעתי את השמיים מבכיות, שכבר פקדתי כל ציון של צדיק אפשרי וכבר ביקשתי בכל הצורות שאפשר לבקש?! לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי הגיע הזמן לוותר. לא, לא על האבידה שלי – בן הזוג משורש נשמתי. עליו אין סיכוי שאוותר. אלא על כל התהליך הארוך הזה, שלצדו גם כל כך הרבה כאב לב ובלבול. כי באמת, כמה פעמים כבר אפשר להסביר לאנשים הטובים שבדרך - מי אני, ומה בדיוק אני מחפשת? הלא אחרי פעם-פעמיים שלוש שהם מנסים להיות נחמדים ו'להדביק' לי מישהו שנראה תואם להפליא למידותיי – הם תמיד נסוגים לבסוף. 'שה' יעזור', הם עוד יגידו לעומתי

אם להיות כנה - גם כיום, אחרי תהליך  שידוכים  ארוך ומפרך בן 10 שנים - אני עוד לא ממש יודעת מה כן. אבל בינינו, זו הדאגה הזניחה יותר שלי. הדבר שהכי מפחיד אותי בכל התהליך הזה של השידוכים, הדבר שאני הכי לא יודעת איך להתמודד מולו - הוא הרגע שבו אני נאלצת לעמוד  מול  האמת הפנימית שלי, תחת מטח חי של טענות ובלי שתהיה לי יכולת כלשהי לגונן עליה. כך קרה ממש לאחרונה כשבשיחה טיפוסית עם אחת החברות שלי, מצאתי את עצמי מסבירה לה מדוע אני לא רוצה להמשיך להיפגש עם פלוני, ומדוע יש הגיון בדבריי - גם אם מדובר בהחלטה שהתקבלה אחרי פגישה אחת בלבד. 'תקשיבי, אין לי שום דבר רע להגיד עליו, אוקיי? הוא חמד של בחור, חכם מאוד, נעים. הייתה לנו שיחה נפלאה, והוא ריתק אותי בצורה בלתי רגילה. ובכל זאת - משהו חסר לי'.  'כן, אבל מה חסר? זה לא נראה לך מוזר שאת כל הזמן עוברת מבחור לבחור? חכי קצת, תני לו זמן להיפתח. אל תשכחי שגם הוא לא ממש יודע איך להתנהג ומה להגיד. יכול להיות שבפגישות הבאות תגלי אדם אחר לגמרי'. הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים אז אתם יודעים מ