דילוג לתוכן הראשי

כשהלב צועק 'לא בא לי על השידוכים האלה' - והרצון להתחתן עומד בעינו




הסדנה המיוחדת שלי לרווקות יוצאת לדרך, ואין סיכוי שאת מפספסת אותה. לחצי כאן להצטרפות


במוקדם או במאוחר, כולנו חוות את העפיצות של השידוכים: הרגע הזו שבו כל הרצון וההתלהבות שהיו שם פעם, פשוט מתמוססים לנו לנגד העיניים, מבלי שיוותר בנו ולו רצונון קטון - להמשיך להכיר. ההצעות מתקבלות מכל הכיוונים, זו לא הבעיה (וגם על כך יש להוקיר תודה גדולה לקב"ה, כי כלום לא מובן מאליו).

הבעיה היא התחושה של הלופ המסחרר שסובב אותך בכבר כל כך הרבה סיבובים, עד שלא באמת נותר לך כוח לסרט הזה של לשבת מול המשודך ובכלל לרצות להכיר אותו: שוב לשאול מי אתה, בן כמה, מה ההורים שלך עושים, מה התחביבים שלך. די, פשוט נמאס. בשלב הזה, לא רק שאנחנו מאבדות עניין וסובלנות, מה שיראו על הפנים בדרך כלל זה את תחושת המרמור והחמיצות שאנחנו חשות בפנים.

אז איך מתגברים על זה באמת? איך מוצאים ראשית את הדרך אל השמחה הנושנה שהייתה בנו, זו שאינה תלויית גבר/זמן/שעון ביולוגי? איך מחייכים אל עוד שידוך לא ברור ואפילו מאכזב, שידוע לנו מראש שסופו להסתיים בתשובה שלילית? איך מרימים את עצמנו לעוד יום של אכילה מה'אדום-אדום הזה' של השידוכים הלא מתאימים, שהבטן כבר כואבת מרוב שהלעיטו אותנו בו?

הזיווג שלנו כבר מוכן, אתן מבינות את זה בכלל?

השאלה הנשאלת היא מה הטריגר שלנו להתחתן מלכתחילה. לא מבינים? אסביר את עצמי קצת יותר: אם הטריגר שלך להתחתן נובע מסיבות אנוכיות, כך ייראה גם הטריגר שדוחק בך למצוא פיתרון לרווקות המעייפת הזו.
במילים אחרות, כל עוד את, אני, אנחנו - לא נעשה עבודה לב פנימית ושורשית של התבוננות, שמחה, הודיה ואפילו הכלה בלתי מותנית של המצב שלנו והסכמה להתבוסס בו עד בלי די, עד לרגע שהקב"ה יחליט שדי - הזיווג לא יגיע.

ולמה?

כי כדי להקים בית יהודי אמיתי, לא די ברצון. לא די בתפילה ולא די בתירוצים מתירוצים שונים על כך שהזמן שלנו עובר או שאנחנו בודדות ומשוועות לאהבה.
הזיווג שלנו כבר מוכן, אתן מבינות את זה בכלל? 40 יום לפני יצירת הוולד - יצאה בת הקול שהכריזה 'בת פלוני - לפלוני'. אז על מה את כל כך ממורמרת, דואגת, בוכה ושואגת? יש זמן לישועה הזו, את מסוגלת להפנים בכלל מה זה אומר? יש זמן מדויק וקבוע מראש, שאת לא יכולה לשנות.

מה את כן יכולה לשנות עד שתגיעי לרגע הזה? כך צריך לשאול, ועל פי ההשקפה הזו צריך לחיות. מה אני יכולה לעשות ברגע נתון לא רק למען עצמי אלא גם למען אחרים? אולי אני יכולה לחזק בנות שנמצאות במצבי? אולי אני יכולה לחייך חיוך אחד בחינם למי שנתקל בדרכי במסדרונות המשרדים? אולי אני יכולה להיות קצת יותר נחמדה היום למרות שאני חסרה את האבדה שלי? אולי אני יכולה לנסות לגייס כוחות, יש מאין, כדי לצאת מחוייכת לעוד יום - גם אם זה אומר להיפגש עם השידוך ה-310 לא עלינו?

אפילו הימים הרבים שעברו עלייך בחושך, בחוסר המעש, בחוסר התקווה ובחוסר האמון שגם עבורך נברא האחד והיחיד שיידע לאהוב אותך. (עכשיו) זה כואב, (ואולי גם בעתיד, עם הניסיונות שתתנסי בהם כנשואה) זה יכאב - אבל בסוף (שכל כולו טוב ונעימים) זה ישתחרר, וכל האוצרות הגנוזים יתגלו בחייך. 



"זה כואב, זה יכאב - אבל בסוף זה ישתחרר"

צריך להבין דבר אחד. כל דבר שמבקשים להשיג כאן בעולם, נקנה בהדרגה. לא נגיע לעבודה שלנו אם לא נעבור בדרך כמה תחנות - ועל אותו משקל אפשר להשוות את זה לעבודה הרוחנית. אם רוצים להגיע לתחנה סופית, מוכרחים לעבור דרך: ללמוד את המפות הפנימיות שלנו, להתדייק מול הרצונות הכמוסים שלנו, לראות על מה אפשר לוותר ומה לגמרי בנפשנו, ולמרות שאני שונאת הגדרות מטבעי ותמיד הולכת בהן לאיבוד - כן, לפעמים חשוב גם להגדיר.

מי אני, מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה אני שונאת, מה משמח אותי, מה מעציב אותי, מה אני לא רוצה שיהיה בבית שאני מתעתדת לבנות, מה הייתי רוצה שיהיה בבעלי, איך הייתי רוצה לחנך את הילדים שלי, באיזו שפה הייתי רוצה להשתמש בבית, מה האידיאל שלי כשזה מגיע לזוגיות פוריה באמת?

שאלות, שאלות שאלות. תמיד הן יהיו שם, וטוב שכך. אבל במקום להפנות אותן כלפי חוץ - תפני אותן כלפי פנים. תעשי עם עצמך את העבודה, תעברי בעצמך את הדרך ואל תבקשי הנחות. כולנו יודעים שלא תמיד - הגדול, המהיר והזול - הוא זה שיספק את 'רעבוננו'.

אל תלכי לאיבוד בסופר הענק הזה רק משום שעכשיו את פחות במיטבך ופחות בא לך להשקיע בשידוכים. תני לזה יום, יומיים אולי חודש חודשיים אם את מרגישה שזה נכון לך, אבל העיקר שתחזרי לתהליך במלוא המרץ, האמונה והתבונה.
ותזכרי תמיד שכל בר דעת שכבר עבר דבר או שניים בחייו, יגיד לך שאת הדברים הטובים באמת בחיים - לא קונים מהר. הדברים האלה מגיעים אחרי הרבה כאב לב וכישלונות מחד, והשקעה והתמדה מאידך גיסא. אבל בסופו של תהליך, כשהזרע הקטן והתחוב שבאדמה שלך יפרח ויגיע זמנו להכות שורשים ו'להתגלות' בעולם החומרי - אז תביני את כל מה שהיה איתך, ואז תראי שהכול היה כדאי.

להצטרפות לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך' לחצי כאן 

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

את האמנית של הישועה שלך. אל תבזבזי את חומר הגלם על דברים שאינם בשבילך

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם ...

כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים

כבר חודשים שאני מרגישה כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים... פעם היא הייתה מיוחדת, נדירה... היום יש מלאנת'לפים כמוה. למה? מי החליט שדווקא היא תעבור למחלקת עודפים, ומי לכתחילה חשב שהיא כל כך מיוחדת ויפה - שזה דווקא טוב להצמיד לה תג עם מחיר מרקיע שחקים שרק יחידי סגולה יכולים לעמוד בו.  מי נתן לה את התחושה המדהימה הזו שהיא 'מורמת' משאר הבדים? שהיא לא עוד חולצה, לא עוד מוצר שסופו להיזרק בחוסר שימת לב לערימה הממתנת של הכביסה המלוכלכת. אלא מוצר שמי שקונה אותו גם משקיע מחשבה מרובה כיצד לשמור אותו נקי, כיצד לתחזק אותו באופן כזה שהוא יישאר 'שלו' לכמה שיותר זמן.  כמה נורא זה להיות 'עוד' סוג של נשמה במחלקת עודפים - נשמות שיש כמותן טו מאץ' בשוק... נשמות שאין בהן שום ייחוד, שום בשורה... שהן כמו כולן, איכשהו מוצאות בסוף מישהו להתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם. איכשהו מוכנות להסתפק בשיריים ולוותר על המהות הפנימית הכל כך עוצמתית שלהן.  האם גם אנחנו כמו כל אותם 'בדים', מרגישות שכבר אין לנו סיכוי לחזור בחזרה למחלקת היוקרה? מה אנחנו צריכות לע...

כל גאולה, אפילו הכי קטנה – מתחילה לנו מבפנים

אתמול קיבלתי ישועה גדולה. לא, אני עוד לא הולכת לבשר לכם שאני מתחתנת, אבל אם זה ינחם אתכם – מדובר בישועה גדולה הרבה יותר מזה. ישועת הנפש. אומרים שכל שידוך מקרב אלינו את מה ששלנו, ואני חושבת שכל שידוך גם מקרב אותנו על עצמנו ומדייק אותנו מול רצונותינו ושאיפותינו. מאפשר לנו לראות מה חשוב יותר ופחות, על מה כדאי להמשיך להתעקש ואיפה כדאי להרפות, ובכלל – מאיר לנו את הדרכים הצדדיות שבנפש, אלו שמעולם לא צעדנו בהן. כזו היא הדרך שגיליתי בי אתמול, רגע לפני שיצאתי לשידוך המאה, או המאה ואחת או אולי בעצם המאתיים – אבל שטויות. מי סופר את הדקות כשהוא נהנה מהדרך, לא ככה? השידוך עצמו היה נחמד. אבל היה שם משהו באוויר, שלא היה באף שידוך אחר – הכלה. לראשונה בהיסטוריית השידוכים הענפה שלי, סוף סוף למדתי להכיל את עצמי באמת. להסתכל בראי כשאני נטולת איפור, עם גוף שהשתנה לבלי היכר עם השנים, ללא פאן או לבוש מושקע מדי, ואתם יודעים מה? אפילו ללא מחשבה יתירה על מה יהיה ואיך יהיה ואיך יסתכלו עליי, ואיזה רושם יתקבל, והאם אצליח להוציא את הפנימיות המשוועת להכרה החוצה, והאם הוא הזיווג או שמא זה עוד ניסיון שסופ...