אז מה אם את כבר לא צעירה,
ואז מה אם כבר שכחת איזה צבע יש לשמש.
אז מה אם השמיים אפורים,
ועכשיו, מחדש, את צריכה ללמוד ללכת.
אז מה אם לא מצאת את התשובה
ובתוכך - הכל בוער.
תאמיני שהזמן, הוא עוד ימציא לך אהבה
רק אל תתייאשי, גם זה עובר.
אז תחייכי אל השמש, תגלי איזו גומה
תגעי באיזה נמש או בנשמה...
תאהבי את מה שיש עכשיו, זה העיקר
תצבעי את העולם שלך זהב
זה עוד לא מאוחר.
כי רק את יכולה
למצוא בדרך העולה...
תפילה.
אז מה אם את נודדת, כבר לא רוגעת מבפנים
תזכרי את מיוחדת - וזה חרוט על הפנים,
קמט ועוד קמט, יהלומים לך עד בלי די,
ואז מה אם אין לך שקט, הוא עוד יפתיע בוודאי...
אז מה, אם לא מצאת את התשובה
או השבילים הנכונים.
אז מה אם הדרך אלייך,
כבר לא עוברת במילים...
תאהבי את מה שיש עכשיו, זה העיקר
ותחייכי חיוך גדול, כשעוד פרק בך נסגר...
תביטי אל האופק,
וצפי אל המחר.
כי רק את יכולה,
למצוא בדרך העולה...
תפילה.
ביאור השיר מתוך פרספקטיבה של רווקה מתבגרת:
שנים רבות חלפו על פנינו. כל אחת וניסיונותיה היא, כל אחת היא שביל אל תובנות לב נדירות שנקנו בייסורים, דם ויזע. כל אחת היא אוסף של אבנים-רגשות שנזרקו מתוך ליבה החוצה, ומהחוץ אל תוך לבה פנימה והתפקיד שלנו הוא לסקל את אותם אבנים שנערמו בצדי הדרכים, אך בבד לרגע אסור לנו לשכוח לאסוף גם את הפרחים הריחניים שבדרך.
לא כל מה שלא הולך לנו, חייב להיות קשה, בלתי נסבל וכבד (כאבנים כבדות על כתפינו השחוחות). נהפוך הוא... ככל שנשתדל לסגל מבט חיובי יותר על המציאות שלנו, על המתנות הקטנות שהקב"ה שולח אלינו בשפע מדי יום ביומו לצד הרווקות הארוכה - כך המשא ייראה לנו כבד פחות ופחות.
אז מה אם אנחנו כבר לא צעירות, וכבר שכחנו איזה צבע יש לשמש - שפעם, עד לא מזמן בעצם, צבעה בצבעים שמחים את הקשת של נעורינו?
ברווקות הארוכה הזו, גם לנו יש זכות (ואפילו חובה) - לחיות חיים מלאי הגשמה עצמית, מאושרים ומכילים בראש ובראשונה אותנו.
איך עושים את זה? עלינו לעצור לרגע, ולהיזכר מי אנחנו! כי לפעמים, פשוט נדמה ששכחנו עד כמה אנחנו יקרות בעיני ה', ועד כמה יקר הוא כל 'מוות' שאנחנו מתות מבפנים - על (קדושת) שמו ולמענו.
איפשהו באמצע הדרך, מבינים שהגיע הזמן להפסיק לחפש אצל אחרים את התשובות שנמצאות בנו, ולהיות מספיק אמיצות כדי להבין ולהודות בתובנה אחת בסיסית - היה לנו את זה פעם, ואיכשהו שכחנו את זה וצריך להתחיל ללמוד את זה מחדש.
בשיר מופיעה המילה 'ללכת', ולא בכדי. הליכה היא דבר בסיסי שאותו לומדים בדרך כלל בתחילת החיים, אך יש ומכל מיני נסיבות שאינן תלויות באדם - הוא נקלע למצב שהוא צריך ללמוד מחדש את מה שהוא ידע לעשות באופן טבעי ואוטומטי כמעט. אם משליכים את זה על עולם השידוכים, אפשר שבדרכנו אל מי ש'שלנו' איבדנו כמה כישורי חיים שהיו בנו תמיד, וכעת אנו נדרשות ללמוד אותם מחדש כמו למשל היכולת לדבר בחופשיות על הכל, היכולת לשבת נינוחה מול גבר שאנחנו לא מכירות, היכולת לדעת על מה לדבר וכיצד להציג את עצמי, ועוד ועוד...
יש לנו הרבה שאלות בתהליך הזה, וחשוב שנמצא להן תשובה.
למה תשובה (אחת) ולא הרבה תשובות? כי הכל מתחיל ונגמר בתשובה אחת בעצם: אמונה.
וכשאנחנו לא מוצאות בנו את האמונה, אז כל שאר הדברים - בוערים בתוכנו כמו אש שמבקשת לכלות כל חלקה טובה.
ביאור השיר מתוך פרספקטיבה של רווקה מתבגרת:
שנים רבות חלפו על פנינו. כל אחת וניסיונותיה היא, כל אחת היא שביל אל תובנות לב נדירות שנקנו בייסורים, דם ויזע. כל אחת היא אוסף של אבנים-רגשות שנזרקו מתוך ליבה החוצה, ומהחוץ אל תוך לבה פנימה והתפקיד שלנו הוא לסקל את אותם אבנים שנערמו בצדי הדרכים, אך בבד לרגע אסור לנו לשכוח לאסוף גם את הפרחים הריחניים שבדרך.
לא כל מה שלא הולך לנו, חייב להיות קשה, בלתי נסבל וכבד (כאבנים כבדות על כתפינו השחוחות). נהפוך הוא... ככל שנשתדל לסגל מבט חיובי יותר על המציאות שלנו, על המתנות הקטנות שהקב"ה שולח אלינו בשפע מדי יום ביומו לצד הרווקות הארוכה - כך המשא ייראה לנו כבד פחות ופחות.
אז מה אם אנחנו כבר לא צעירות, וכבר שכחנו איזה צבע יש לשמש - שפעם, עד לא מזמן בעצם, צבעה בצבעים שמחים את הקשת של נעורינו?
ברווקות הארוכה הזו, גם לנו יש זכות (ואפילו חובה) - לחיות חיים מלאי הגשמה עצמית, מאושרים ומכילים בראש ובראשונה אותנו.
איך עושים את זה? עלינו לעצור לרגע, ולהיזכר מי אנחנו! כי לפעמים, פשוט נדמה ששכחנו עד כמה אנחנו יקרות בעיני ה', ועד כמה יקר הוא כל 'מוות' שאנחנו מתות מבפנים - על (קדושת) שמו ולמענו.
איפשהו באמצע הדרך, מבינים שהגיע הזמן להפסיק לחפש אצל אחרים את התשובות שנמצאות בנו, ולהיות מספיק אמיצות כדי להבין ולהודות בתובנה אחת בסיסית - היה לנו את זה פעם, ואיכשהו שכחנו את זה וצריך להתחיל ללמוד את זה מחדש.
בשיר מופיעה המילה 'ללכת', ולא בכדי. הליכה היא דבר בסיסי שאותו לומדים בדרך כלל בתחילת החיים, אך יש ומכל מיני נסיבות שאינן תלויות באדם - הוא נקלע למצב שהוא צריך ללמוד מחדש את מה שהוא ידע לעשות באופן טבעי ואוטומטי כמעט. אם משליכים את זה על עולם השידוכים, אפשר שבדרכנו אל מי ש'שלנו' איבדנו כמה כישורי חיים שהיו בנו תמיד, וכעת אנו נדרשות ללמוד אותם מחדש כמו למשל היכולת לדבר בחופשיות על הכל, היכולת לשבת נינוחה מול גבר שאנחנו לא מכירות, היכולת לדעת על מה לדבר וכיצד להציג את עצמי, ועוד ועוד...
יש לנו הרבה שאלות בתהליך הזה, וחשוב שנמצא להן תשובה.
למה תשובה (אחת) ולא הרבה תשובות? כי הכל מתחיל ונגמר בתשובה אחת בעצם: אמונה.
וכשאנחנו לא מוצאות בנו את האמונה, אז כל שאר הדברים - בוערים בתוכנו כמו אש שמבקשת לכלות כל חלקה טובה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה