דילוג לתוכן הראשי

רוב הזמן אנחנו לא באמת מבינות את המהלכים של הקב"ה




לפעמים, במיוחד אחרי שאת נמצאת במרתון של הכרויות, הלב שלך כל כך עמוס עד שקשה לך אפילו להסביר מה את באמת רוצה. למה זה כל כך חשוב לעשות את הבירור הפנימי הזה? כי אם לא תעשי אותו, את יכולה למצוא את עצמך בלופ של שנים, מסתובבת סביב הזנב שלך עצמך ולא מסוגלת להגדיר מי את, מה את מחפשת, מי יכול להתאים לך ואיפה את יכולה למצוא אותו. 

הרבה פעמים, רווקות מתבגרות כבר שוכחות את עצמן בתוך התהליך הזה, ולא באמת מסוגלות להביט במראה ולאהוב את מי שהן. לראות את הייחודיות שלהן, ואת היופי האמיתי שקצת התלכלך במסע אל מה ששלהן. 

רוב הזמן אנחנו לא באמת מבינות את המהלכים של הקב"ה, ולמה אנחנו עוברות את מה שאנחנו עוברות. רוב הזמן אנחנו בכלל חושבות שכל העולם נגדנו. כמה מאיתנו כבר הייתה במקום ה'מתמסכן' הזה, שלא באמת יכול לראות על אילו שטויות אנחנו נתקעות ומתעכבות? אז קודם כל חשוב מאוד לראות את זה, ולאחר מכן - לעשות בירור. 

מה שואלים קודם כל? עמדו מול עצמכן וחשבו בכנות: האם הדבר הזה שהיום הוא כל כך חשוב וקריטי לי במשודך, יהיה כל כך חשוב גם בעוד שלוש שנים, כשאהיה כבר מבוגרת בעוד שלוש שנים?! או שמא יש סיכוי שבעוד שלוש שנים נרגיש 'חבל שאז לא חשבנו כמו היום'?!

דבר שני שמאוד חשוב שנשים לב אליו בתהליך הזה הוא השאלה מה אני יכולה לעשות כדי לשמח את עצמי ואת הסובבים אותי - בלי קשר לעובדה שעוד לא התחתנתי. איך אני מוצאת עכשיו את הערך העצמי שלי, גם בלי אף אחד אחר שאומר לי כמה אני טובה, נהדרת, יפה וחכמה?

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

את האמנית של הישועה שלך. אל תבזבזי את חומר הגלם על דברים שאינם בשבילך

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם ...

כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים

כבר חודשים שאני מרגישה כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים... פעם היא הייתה מיוחדת, נדירה... היום יש מלאנת'לפים כמוה. למה? מי החליט שדווקא היא תעבור למחלקת עודפים, ומי לכתחילה חשב שהיא כל כך מיוחדת ויפה - שזה דווקא טוב להצמיד לה תג עם מחיר מרקיע שחקים שרק יחידי סגולה יכולים לעמוד בו.  מי נתן לה את התחושה המדהימה הזו שהיא 'מורמת' משאר הבדים? שהיא לא עוד חולצה, לא עוד מוצר שסופו להיזרק בחוסר שימת לב לערימה הממתנת של הכביסה המלוכלכת. אלא מוצר שמי שקונה אותו גם משקיע מחשבה מרובה כיצד לשמור אותו נקי, כיצד לתחזק אותו באופן כזה שהוא יישאר 'שלו' לכמה שיותר זמן.  כמה נורא זה להיות 'עוד' סוג של נשמה במחלקת עודפים - נשמות שיש כמותן טו מאץ' בשוק... נשמות שאין בהן שום ייחוד, שום בשורה... שהן כמו כולן, איכשהו מוצאות בסוף מישהו להתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם. איכשהו מוכנות להסתפק בשיריים ולוותר על המהות הפנימית הכל כך עוצמתית שלהן.  האם גם אנחנו כמו כל אותם 'בדים', מרגישות שכבר אין לנו סיכוי לחזור בחזרה למחלקת היוקרה? מה אנחנו צריכות לע...

כל גאולה, אפילו הכי קטנה – מתחילה לנו מבפנים

אתמול קיבלתי ישועה גדולה. לא, אני עוד לא הולכת לבשר לכם שאני מתחתנת, אבל אם זה ינחם אתכם – מדובר בישועה גדולה הרבה יותר מזה. ישועת הנפש. אומרים שכל שידוך מקרב אלינו את מה ששלנו, ואני חושבת שכל שידוך גם מקרב אותנו על עצמנו ומדייק אותנו מול רצונותינו ושאיפותינו. מאפשר לנו לראות מה חשוב יותר ופחות, על מה כדאי להמשיך להתעקש ואיפה כדאי להרפות, ובכלל – מאיר לנו את הדרכים הצדדיות שבנפש, אלו שמעולם לא צעדנו בהן. כזו היא הדרך שגיליתי בי אתמול, רגע לפני שיצאתי לשידוך המאה, או המאה ואחת או אולי בעצם המאתיים – אבל שטויות. מי סופר את הדקות כשהוא נהנה מהדרך, לא ככה? השידוך עצמו היה נחמד. אבל היה שם משהו באוויר, שלא היה באף שידוך אחר – הכלה. לראשונה בהיסטוריית השידוכים הענפה שלי, סוף סוף למדתי להכיל את עצמי באמת. להסתכל בראי כשאני נטולת איפור, עם גוף שהשתנה לבלי היכר עם השנים, ללא פאן או לבוש מושקע מדי, ואתם יודעים מה? אפילו ללא מחשבה יתירה על מה יהיה ואיך יהיה ואיך יסתכלו עליי, ואיזה רושם יתקבל, והאם אצליח להוציא את הפנימיות המשוועת להכרה החוצה, והאם הוא הזיווג או שמא זה עוד ניסיון שסופ...