דילוג לתוכן הראשי

רוב הזמן אנחנו לא באמת מבינות את המהלכים של הקב"ה




לפעמים, במיוחד אחרי שאת נמצאת במרתון של הכרויות, הלב שלך כל כך עמוס עד שקשה לך אפילו להסביר מה את באמת רוצה. למה זה כל כך חשוב לעשות את הבירור הפנימי הזה? כי אם לא תעשי אותו, את יכולה למצוא את עצמך בלופ של שנים, מסתובבת סביב הזנב שלך עצמך ולא מסוגלת להגדיר מי את, מה את מחפשת, מי יכול להתאים לך ואיפה את יכולה למצוא אותו. 

הרבה פעמים, רווקות מתבגרות כבר שוכחות את עצמן בתוך התהליך הזה, ולא באמת מסוגלות להביט במראה ולאהוב את מי שהן. לראות את הייחודיות שלהן, ואת היופי האמיתי שקצת התלכלך במסע אל מה ששלהן. 

רוב הזמן אנחנו לא באמת מבינות את המהלכים של הקב"ה, ולמה אנחנו עוברות את מה שאנחנו עוברות. רוב הזמן אנחנו בכלל חושבות שכל העולם נגדנו. כמה מאיתנו כבר הייתה במקום ה'מתמסכן' הזה, שלא באמת יכול לראות על אילו שטויות אנחנו נתקעות ומתעכבות? אז קודם כל חשוב מאוד לראות את זה, ולאחר מכן - לעשות בירור. 

מה שואלים קודם כל? עמדו מול עצמכן וחשבו בכנות: האם הדבר הזה שהיום הוא כל כך חשוב וקריטי לי במשודך, יהיה כל כך חשוב גם בעוד שלוש שנים, כשאהיה כבר מבוגרת בעוד שלוש שנים?! או שמא יש סיכוי שבעוד שלוש שנים נרגיש 'חבל שאז לא חשבנו כמו היום'?!

דבר שני שמאוד חשוב שנשים לב אליו בתהליך הזה הוא השאלה מה אני יכולה לעשות כדי לשמח את עצמי ואת הסובבים אותי - בלי קשר לעובדה שעוד לא התחתנתי. איך אני מוצאת עכשיו את הערך העצמי שלי, גם בלי אף אחד אחר שאומר לי כמה אני טובה, נהדרת, יפה וחכמה?

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

את האמנית של הישועה שלך. אל תבזבזי את חומר הגלם על דברים שאינם בשבילך

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם ...

מה הטעם להמשיך לצאת לדייטים, אם בסופם אני תמיד מתאכזבת?

כשמתבוננים בזה לעומק, מבינים שבאמת באמת - אין שום דבר רע בלהיות רווקה. אז למה אנחנו בכל זאת מכורכמות וממורמרות על כך שלא מצאנו את האחד שלנו? למה קשה לנו כל כך להישיר מבט מחוייך אל הבדידות שעוטפת אותנו מכל כיוון, ולחבק אותה חזק כאילו היא החברה הכי טובה שלנו? למה קשה לנו לראות את הרווקות כחוויה מרגשת ואפילו מלהיבה? ל א, אני לא מציעה לכן ולי לדלג על התקופה הזו ולהעמיד פנים שהיא לא באמת כאן, שאתן לא באמת בתוכה.  היא כאן, היא נוכחת יותר מתמיד והיא לא מתכוונת ללכת לשומקום, לפני שמשמיים יתנו לה אישור לכך. אז מה עושים? איך ממשיכים להאמין בעצמנו, להאמין באהבה שאנחנו מבקשות, להאמין שהטוב קיים גם אם עוד לא מצאנו אותו? אם אנחנו רוצות בסופו של התהליך לפגוש את הטוב הזה, את אהבת חיינו אם תרצו - יש רק דרך אחת לעשות זאת, ו היא  - למרות הכאב, למרות האכזבות שהיו עד כה ולמרות הרצון לברוח משם הכי רחוק שאפשר -  להמשיך לצאת לדייטים.   כמה? אף אחד לא יכול לענות לך על כך.  אני לא אומרת לך לבזבז את הזמן שלך על אנשים שלכתחילה את יודעת שהם לא הטייפ שלך, וברור שיש כאן צור...

מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד?

פעם הייתי נורמאלית. אנשים איכותיים רצו בקרבתי, כולם חשבו שאני משהו מיוחד. החיים נראו כמשהו מאוד מבטיח, כזה שעתיד להביא אתו רק דברים טובים. בכל יום חלפו על פניי אנשים שונים, טיילתי בעולם, חברות הקיפו אותי ולא הייתה לי דקה מנוחה – תמיד היה מה לעשות, לאן ללכת, את מי לבקר, על מה לדבר, עם מי לבלות. ואפילו שהעצבות הייתה שם תמיד, בין מילות השירים שכתבתי לעצמי – אף פעם לא חשבתי שהיא עלולה לעטוף אותי כמו שעוטפים מתנה שבירה: באינספור שכבות. אולי לא תאמינו לי, אבל אז, באמת חשבתי שלא חסר לי שום דבר. שאני מאושרת. מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד? או אפילו פחות גרוע. הרבה פחות גרוע. כמו, שלא יהיה את מי לפגוש, שלא יהיה על מה לדבר, שגם כשאת סוף סוף נמצאת באיזה אירוע חברתי – השעות יזדחלו לאט, לאט, לאט... ויחרשו קמטים של געגועים למה שהיה, למי שהיית, למה שחלמת עליו, עוד הרבה לפני שהבנת, שלא כל  חלום  ראוי להתגשם. בשיא הכנות, בחלום הכי הזוי שלי, לא חלמתי להיות מי שאני היום: רווקה מתבגרת שנושקת לגיל 40, ואחרי עשרות שידוכים, אם לא מאות, שום סימן לישועה לא נראה...