בדרך שלך - העצמה אישית לרווקות בדייטים

 

 

  איך מסכמים 17 שנות שידוכים שהגיעו לקיצן בסוף טוב - חתונה עם אדם שאני באמת, אבל באמת, אוהבת? שירה כהן בטור מסכם - שרבים מכם חיכו לו, לרגל נישואיה זה התחיל לפני 17 שנה, אך אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול.  כחודש לאחר שחזרתי בתשובה, עליתי למדרשיה בירושלים וכל הדרך מהצפון לירושלים, באוטובוס, הייתה לי בלב רק  תפילה  אחת שעליה חזרתי שוב ושוב ושוב: 'בורא עולם, תעשה שאתחתן  תוך חצי שנה  מהיום'. זה היה רגע מכונן.  כמו בעלת תשובה 'מבית טוב' הייתי משוכנעת שהקב"ה לא רק שומע את התפילות שלי, אלא גם מחכה לענות עליהן אחת-אחת, וברור שאני אמצא את המושלם שלי תוך חצי שנה, בדיוק כמו שביקשתי. הרי חזרתי בתשובה, לא? הרי אני 'עושה' עכשיו את רצון בוראי, לא? אז מה יכול להיות יותר קל מזה? כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותם רגעים שבהם הפכתי את קערת חיי על פיה ב-180 מעלות היה הרצון העז לשוב לאן שהוא, מאיפה שהוא... להניח את הראש, ולהרגיש בטוחה פעם אחת ולתמיד. אני הייתי בטוחה שזה הולך לקרות ממש כמו שביקשתי - אך לקב"ה היה תכנון אחר בשבילי.    ואתן יודעות מה, רווקות יקרות? כולנו כאלה!  

  ישנה מין טעות כזאת, שנפוצה במיוחד בקרב בעלות תשובה שמתחנכות במדרשיות לבעלות תשובה - ואין לי מושג למה או איך ומתי השתרשה תפישת העולם הזו שאומרת שצריכים הרבה תפילות שהשנה הראשונה לנישואין תעבור בשלום.  וכי אתם מכירים משהו שלא צריכים להשקיע בו הרבה תפילות כדי שיצליח? אין 'חיה' כזאת. מניסיון.  וחוץ מזה, למה להתפלל דווקא על השנה הראשונה ולא על החיים ביחד? יש לכן מושג כמה, כמה עזרה משמיים צריכים כדי שהזוגיות הזאת תשרוד את כל משברי החיים? כמה עזרה משמיים צריכים על כל דבר הכי קטן... בכל תחום שהוא בחיים... אז על השנה הראשונה אתן מדברות איתי? מה עם הפרנסה? מה עם הרוחניות? מה עם חינוך הילדים? מה עם השאלות הגדולות של החיים שצריכים להתמודד איתן ביחד - לאיזה בית ספר נשלח, איזה חינוך יקבלו הילדים, לאלו מבוגרים אנחנו רוצים שהם יגדלו ומה הדוגמה שאנחנו רוצים לתת בבית? כל כך הרבה דברים שצריכים לשים עליהם את הדעת ואת הלב. לחשוב ולהרגיש ביחד, כי זה תמיד הולך ביחד, המחשבה וההרגשה.  הנישואין כשמם כן הם - באו לנשא ולהרים אותך למעלה וזה בדיוק מה שחשוב לי להעביר לרווקות שזה עתה מצאו את זיווגן בחסדי הש

  בס"ד כולנו למדנו בבית ספר, וכולנו עברנו שעות מבחן - אבל כשזה מגיע לדייטים, פתאום אנחנו שוכחות שבזמן מבחן (או ניסיון, כמו שקוראים לזה בחיים עצמם) גם המורה הטוב ביותר עושה דבר אחד ויחיד - שותק. למרבה הצער, רווקות לא מסוגלות לשתוק. הן גם לא מסוגלות לראות שמישהו שותק לידן. "תגיד לי הכל, תגיד מצדי שאתה לא רוצה - אבל תגיד". השתיקה הורגת אותן. היא כולאת אותן בכלוב מזהב, ונוטלת מהן את יכולת ההתמצאות 'במרחב'. היא מצמצמת אותן למשבצת קטנה של כלום, וזה בדיוק מה שהן מרגישות בתוכן. כלום אחד גדול.  הן רוצות שמישהו יפסיק לשתוק, שמישהו יתחיל לדבר ולגלות להן את כל הסודות הנעלמים. שמישהו יגיד להן למה בנקודה מסוימת בחיים הכל כך מושלמים שלהן - משהו עצר, נשבר, נגמר וכבר לא לעולם לא יהיה אותו דבר.  הן רוצות שמישהו יחבק אותן כמו שמחבקים דוב ענק ויגיד להן שעכשיו זהו, 'אבא כבר הגיע' ומעכשיו הן לא יצטרכו לחכות לו בשער... שיחזור מאיפה שזה לא יהיה שהוא הלך אליו.  וכשזה לא קורה, כשאף אחד לא מדבר איתן, כשכולם שותקים ושותקים ושותקים כל הזמן - הרווקה הופכת לשתיקה במהות שלה. כבר אין לה

אם את רוצה תשובה, אז תשאלי את השאלות הנכונות. תשאלי את עצמך האם את יודעת לסלוח ממקום פנימי אמיתי? האם את מוכנה לסלוח - גם כשאחרים לא מוכנים? האם את חיה את חייך כמו שהיית רוצה, מתוך סליחה ואיפוק כלפי הזולת, ולא כפי שהמציאות 'מכתיבה' לך? *** "שהם יבקשו סליחה ממני", אמרה לי לאחרונה חברה שהצעתי לה לבקש סליחה מכל מי שהיא חושבת שהיא פגעה בו, בשידוכים. "תני לי להגיד לך משהו, טוב?", צעקתי בתוכי, אבל לא העזתי לומר לה. לא בקול. לא אחרי מה שהיא עברה עד עכשיו. לא ככה. איך כן? איך שאני משתדלת להגיד בכל פעם שאני לא יכולה להוציא את הקול, אבל יודעת שהכל חייב לצאת. מתוכי. לבקש סליחה, זו לא חובה. זו זכות. זכות אדירה שנופלת בחלקה של מי שמחפשת אמת, אבל על אמת. לבקש סליחה צריכים בכל השנה אם פגענו, אבל כוחה של הסליחה ביום כיפור אינו דומה לכוח הסליחה בכל השנה כולה. ביום כיפור, את מקבלת 'אקסטרא' כוחות שעוברים עם מחק מיוחד על כל החטאים שביצעת במשך השנה, על כל הנזקים שנגמרו על ידך - ומוחקים אותם כאילו לא היו מעולם. את רוצה להמשיך להחזיק בגאווה של 'שהם יבקשו סליחה ולא אני

  כשהנשימה שלך מתחילה לחנוק אותך מבפנים - את חייבת לעצור, ולהבין שאת בסכנה. זוכרות איך היינו כילדות ברגעים האלה שבהם התעייפנו מהמשחק? אף אחד לא שכנע אותנו לצאת ממנו, כי זה היה ברור שככה אי אפשר להמשיך. אפילו הילדה בת החמש מבינה שכשקצב הנשימות שלה הופך לחונק, עדיף שתצא מהמשחק, תשב בצד ותירגע. ותודי שיש משהו אחר בשיעורים שאת לומדת כשאת יושבת ומתבוננת על המשחק מהצד זה קורה אחרי כברת דרך ארוכה שעברת.  פתאום, משהו בך נסדק ומרפה. חוזר לאחוריו. מתרחק ומנסה להתבונן על התמונה הגדולה, ולא רק על הצבע החדגוני שנוצר בכתם ניסיון כזה או אחר שניתן לך.  וכשאני אומרת נסדק, זה לא בהכרח בקונוטציה שלילית, כי הרי גם קליפת הביצה נסדקת, כאשר האפרוח מגיח מתוכה לעולם. הממברנה (מעטפת) שלנו מספקת לנו הגנה מסוימת כשאנחנו קטנים, אבל אז מגיע הזמן לצאת ממנה החוצה, לעולם הגדול. להתנסות בדברים חדשים, להכיר מצבים שונים בנפש, ולהבין תובנות קצת אחרות.  מה שקורה לנו הרבה פעמים הוא צורך בלתי מוסבר ובלתי הגיוני להיאחז בממברנה בכל מחיר, בחושבנו שהקרום שלה יגן עלינו לנצח - והמחשבה הזו פסולה מיסודה. כי כמו בעולם הביולוגי, כך גם

בס"ד ניסים מתרחשים בכל יום. נקודה.  לפעמים צריכים עדשות ממש גדולות כדי לחפש ולתור אחריהם, למצוא ולראות אותם.  לפעמים צריכים רק לדמיין שהם קורים, כדי שהם יתרחשו בפועל.  ולפעמים, כמו הרגע שחוויתי אתמול בשיחת טלפון מפתיעה שהגיעה ממלווה חדשה שלי - זה פשוט 'נבעט' לך אל תוך הפנים, ממלא לך את כל שדה הראייה, ולא נותן לך לראות שום דבר אחר מלבדו.  את חגית אני מכירה כחודש ימים בלבד.  היא פנתה אליי לאחר שקראה את הטור שלי על  שידוכים  באתר הידברות, והביעה את רצונה להצטרף לתהליך. "תראי", הכנתי אותה כמו שאני מכינה כל מלווה שפונה לקבל את עצותיי, ולהתחיל בתהליך. "הדרך לא תהיה קלה איתי. אני דורשת עבודה, ואני דורשת עקביות. את מוכנה לזה?".  היא לא היססה לרגע כשאמרה לי שהיא מוכנה לעשות הכל כדי להתחתן, ובאותו רגע ידעתי שהיא 'שלי'. שהיא הסוג שאני מחפשת ללוות, היא הסוג שאני אוהבת לעבוד איתו. למה? זה פשוט מאוד: אדם שמוכן לעשות הכל, הוא אדם שמוכן לקבל, לשנות דפוסי מחשבה, לעבוד על המידות שלו, להודות בטעויות שלו ומעל לכל - לעשות עבודה. אדם כזה, בחורה כזאת, שמצטרפת לליווי מ

 בס"ד במאמר הקודם נתנו את המשל של התולעת והצנון , והסברנו למה חשוב לצאת משם ואיך יוצאים משם.  היום אני רוצה ב"ה לדבר איתכן על התפקיד שלנו בתוך החושך.  כשאנו 'חשוכות' מבפנים, אנחנו נוטות לברוח למגננה שאוטמת אותנו בתוך רגשות שליליים, שנועדו (so called) לשמור אותנו מפגיעות.  ברור שזה לא באמת שומר אותנו מלהיפגע, בדיוק להפך.  רגשות שליליים מכניסים אותנו ללופ בלתי נגמר של בדידות ובריחה אל ה'אני' המדומה שלנו, שנדמה לנו שהוא מעניק לנו הגנה בזמן שאנחנו נמצאות בתוכו פנימה ולא צריכות להתמודד עם מה שבחוץ.  טעות מרה.  בתוך החושך לא מעמיקים את החושך, לא ממשיכים לנבור בתוך המרירות של הצנון - אלא חופרים ומכרסמים בדיוק בכיוון ההפוך.  זה נחמד לברוח לאזור הנוחות, אבל זה לא נכון.  באזור הנוחות לא משיגים שום דבר, ובטח שלא מתמודדים עם החיים האמיתיים. ההתמודדות האמיתית מתחילה דווקא כשאת נמצאת בחושך, דווקא כשאת מתחילה להרגיש צער ומצוקה כי דווקא שם את נדרשת לעבודה.  איזה סוג של עבודה? כשבאה לפתחך סיטואציה שלילית, את צריכה להכניס חיוביות. איך עושים את זה. בסדר הבא: - עצרי ושתקי.  - חשב

  בס"ד במאמר הקודם דיברנו על העוביות שבכלי שלנו , בנשמה שלנו, שהיא בעצם הקליפה העבה והגסה והשלילית של הרגשות, המחשבות והאמונות שנטמעו בנו עם כל החוויות שעברנו, לא רק בשידוכים אלא כל החיים.  במאמר הזה נדבר אי"ה על האופן שבו אנחנו צריכים לשבור את העוביות הזו - דבר שנעשה בכמה צעדים שעליהם נרחיב בהמשך: 1. זיהוי הכוונה/נקודת ההסתכלות ששמנו בסיטואציה. איך מסתכלת על הסיטואציה ומה רואה בה? 2. יציאה מה'צנון' שלי למרחב הרוחני 3. פיתוח רגש חיובי בסיטואציה תוך קבלת החלטות מושכלת וחדה (ההחלטה, אם היא חזקה מספיק, היא הסכין שאיתו אני שוברת את שכבת העוביות) ונתחיל ב"ה בביאור השלב הראשון, ואיפה זה תופס אותנו בשידוכים (כמובן שהדברים אמורים לכל סיטואציה שאת נתקלת בה בחיים ולאו דווקא בשידוכים, אך מאחר והנושאים שאנו דנים בהם קשורים לשידוכים וזוגיות, אני מתמקדת במאמרים האלה דווקא בהם). זיהוי הכוונה/נקודת ההסתכלות ששמנו בסיטואציה. איך מסתכלת על הסיטואציה ומה רואה בה? נחזור ל'תכשיט' שלך - הבחור שנפגשת איתו ולא רצה בך. אוי כמה כאב יש במקום הזה, לבחורה שנדחית פעם אחר פעם...  אבל ע