בדרך שלך - העצמה אישית לרווקות בדייטים

  בס"ד כולנו למדנו בבית ספר, וכולנו עברנו שעות מבחן - אבל כשזה מגיע לדייטים, פתאום אנחנו שוכחות שבזמן מבחן (או ניסיון, כמו שקוראים לזה בחיים עצמם) גם המורה הטוב ביותר עושה דבר אחד ויחיד - שותק. למרבה הצער, רווקות לא מסוגלות לשתוק. הן גם לא מסוגלות לראות שמישהו שותק לידן. "תגיד לי הכל, תגיד מצדי שאתה לא רוצה - אבל תגיד". השתיקה הורגת אותן. היא כולאת אותן בכלוב מזהב, ונוטלת מהן את יכולת ההתמצאות 'במרחב'. היא מצמצמת אותן למשבצת קטנה של כלום, וזה בדיוק מה שהן מרגישות בתוכן. כלום אחד גדול.  הן רוצות שמישהו יפסיק לשתוק, שמישהו יתחיל לדבר ולגלות להן את כל הסודות הנעלמים. שמישהו יגיד להן למה בנקודה מסוימת בחיים הכל כך מושלמים שלהן - משהו עצר, נשבר, נגמר וכבר לא לעולם לא יהיה אותו דבר.  הן רוצות שמישהו יחבק אותן כמו שמחבקים דוב ענק ויגיד להן שעכשיו זהו, 'אבא כבר הגיע' ומעכשיו הן לא יצטרכו לחכות לו בשער... שיחזור מאיפה שזה לא יהיה שהוא הלך אליו.  וכשזה לא קורה, כשאף אחד לא מדבר איתן, כשכולם שותקים ושותקים ושותקים כל הזמן - הרווקה הופכת לשתיקה במהות שלה. כבר אין לה

אם את רוצה תשובה, אז תשאלי את השאלות הנכונות. תשאלי את עצמך האם את יודעת לסלוח ממקום פנימי אמיתי? האם את מוכנה לסלוח - גם כשאחרים לא מוכנים? האם את חיה את חייך כמו שהיית רוצה, מתוך סליחה ואיפוק כלפי הזולת, ולא כפי שהמציאות 'מכתיבה' לך? *** "שהם יבקשו סליחה ממני", אמרה לי לאחרונה חברה שהצעתי לה לבקש סליחה מכל מי שהיא חושבת שהיא פגעה בו, בשידוכים. "תני לי להגיד לך משהו, טוב?", צעקתי בתוכי, אבל לא העזתי לומר לה. לא בקול. לא אחרי מה שהיא עברה עד עכשיו. לא ככה. איך כן? איך שאני משתדלת להגיד בכל פעם שאני לא יכולה להוציא את הקול, אבל יודעת שהכל חייב לצאת. מתוכי. לבקש סליחה, זו לא חובה. זו זכות. זכות אדירה שנופלת בחלקה של מי שמחפשת אמת, אבל על אמת. לבקש סליחה צריכים בכל השנה אם פגענו, אבל כוחה של הסליחה ביום כיפור אינו דומה לכוח הסליחה בכל השנה כולה. ביום כיפור, את מקבלת 'אקסטרא' כוחות שעוברים עם מחק מיוחד על כל החטאים שביצעת במשך השנה, על כל הנזקים שנגמרו על ידך - ומוחקים אותם כאילו לא היו מעולם. את רוצה להמשיך להחזיק בגאווה של 'שהם יבקשו סליחה ולא אני

  כשהנשימה שלך מתחילה לחנוק אותך מבפנים - את חייבת לעצור, ולהבין שאת בסכנה. זוכרות איך היינו כילדות ברגעים האלה שבהם התעייפנו מהמשחק? אף אחד לא שכנע אותנו לצאת ממנו, כי זה היה ברור שככה אי אפשר להמשיך. אפילו הילדה בת החמש מבינה שכשקצב הנשימות שלה הופך לחונק, עדיף שתצא מהמשחק, תשב בצד ותירגע. ותודי שיש משהו אחר בשיעורים שאת לומדת כשאת יושבת ומתבוננת על המשחק מהצד זה קורה אחרי כברת דרך ארוכה שעברת.  פתאום, משהו בך נסדק ומרפה. חוזר לאחוריו. מתרחק ומנסה להתבונן על התמונה הגדולה, ולא רק על הצבע החדגוני שנוצר בכתם ניסיון כזה או אחר שניתן לך.  וכשאני אומרת נסדק, זה לא בהכרח בקונוטציה שלילית, כי הרי גם קליפת הביצה נסדקת, כאשר האפרוח מגיח מתוכה לעולם. הממברנה (מעטפת) שלנו מספקת לנו הגנה מסוימת כשאנחנו קטנים, אבל אז מגיע הזמן לצאת ממנה החוצה, לעולם הגדול. להתנסות בדברים חדשים, להכיר מצבים שונים בנפש, ולהבין תובנות קצת אחרות.  מה שקורה לנו הרבה פעמים הוא צורך בלתי מוסבר ובלתי הגיוני להיאחז בממברנה בכל מחיר, בחושבנו שהקרום שלה יגן עלינו לנצח - והמחשבה הזו פסולה מיסודה. כי כמו בעולם הביולוגי, כך גם

בס"ד ניסים מתרחשים בכל יום. נקודה.  לפעמים צריכים עדשות ממש גדולות כדי לחפש ולתור אחריהם, למצוא ולראות אותם.  לפעמים צריכים רק לדמיין שהם קורים, כדי שהם יתרחשו בפועל.  ולפעמים, כמו הרגע שחוויתי אתמול בשיחת טלפון מפתיעה שהגיעה ממלווה חדשה שלי - זה פשוט 'נבעט' לך אל תוך הפנים, ממלא לך את כל שדה הראייה, ולא נותן לך לראות שום דבר אחר מלבדו.  את חגית אני מכירה כחודש ימים בלבד.  היא פנתה אליי לאחר שקראה את הטור שלי על  שידוכים  באתר הידברות, והביעה את רצונה להצטרף לתהליך. "תראי", הכנתי אותה כמו שאני מכינה כל מלווה שפונה לקבל את עצותיי, ולהתחיל בתהליך. "הדרך לא תהיה קלה איתי. אני דורשת עבודה, ואני דורשת עקביות. את מוכנה לזה?".  היא לא היססה לרגע כשאמרה לי שהיא מוכנה לעשות הכל כדי להתחתן, ובאותו רגע ידעתי שהיא 'שלי'. שהיא הסוג שאני מחפשת ללוות, היא הסוג שאני אוהבת לעבוד איתו. למה? זה פשוט מאוד: אדם שמוכן לעשות הכל, הוא אדם שמוכן לקבל, לשנות דפוסי מחשבה, לעבוד על המידות שלו, להודות בטעויות שלו ומעל לכל - לעשות עבודה. אדם כזה, בחורה כזאת, שמצטרפת לליווי מ