בדרך שלך - העצמה אישית לרווקות בדייטים

מדוע לא כל אדם שמתיימר להציג עצמו כמאמן אישי, באמת יכול להגיש עזרה? שיעור שלמדתי על בשרי, בדרך קצת קשה כל אחד מאיתנו מנסה להיות הכי  מדויק  בדרך שלו, ונכון שזו לא הפעם הראשונה שאני מתעקשת על המילה הזו, אבל יש לי סיבה מספיק טובה כדי להתעקש.  אתם מבינים, הכל בעולם הזה הוא עניין של דיוק, בטח כשבענייני ישועות עסקינן. הרי בשביל הקב"ה שום דבר לא קשה, אז למה התכוון ה'משורר' כשכתב ש'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף?'.  במשך השנים התוודעתי לפירושים מפירושים שונים, אך נדמה שהפירוש שקיבלתי היום על בשרי - 'עולה על כולנה'. זה לא קורה לעתים קרובות שאני נעצרת לחשבון נפש קדחתני מול בוראי לא רק ביום כיפור, אבל היום זה קרה - כשביקשתי סימן קטן, להבין שאני בכלל בדרך הנכונה ולא חלילה מטעה את עצמי ואת האחרים.  לפני שאכנס לעובי הקורה ואספר לכם מהו הסימן שקיבלתי, ולמה אני כל כך אסירת תודה לקב"ה שהוציא את האמת שלי לאור - ביני לבינו, בחדרי חדרים, כשאיש אינו רואה - אספר לכם שהכל התחיל מאצבע מאשימה שהופנתה אליי, וטענה: "את לא מספיק רוצה להתחתן, את רוצה

להצטרפות לסדנת הפייטריות של שירה כהן, לחצי כאן מה אני באמת רוצה ומחפשת בשידוכים, ואיך זה קשור לשיעור במתמטיקה? .שואלים אותי מדי פעם בפעם מה אני באמת  רוצה  בשידוכים, מה אני באמת מחפשת שאלה גדולה? תלוי איך מסתכלים עליה, ומאיזה כיוון של 'ההר' עולים אליה - האם כדי 'לשבור רגל', או כדי לרגל, ולחזור אל הקב"ה עם 'דיבתה של הארץ'.  עם השנים, וככל שהתארכה לי הדרך בשידוכים, הבנתי שחשבון נפש מעמיק וחודר הוא חלק אינטגרלי מהתהליך, ושאם אני לא אעשה אותו (ורצוי לעתים קרובות מאוד) - אני לא באמת אצליח לגעת בנשמה של שירה כהן.  לא רק בזו של עכשיו, אלא גם בזו שיכולה להיות לה בעתיד.  אז כמו בכל חשבון נפש, גם הפעם מצאתי את עצמי יושבת עם דף, עט והטבלה המסורה שתמיד מסכימה לחלק את עצמה לשני חלקים, כדי שאני ארגיש שלימה יותר. "לפחות היא ניסתה", היא תזעק מהדף אחרי שאסיים את מלאכתי, כשהעמודה של החסרונות ארוכה קצת יותר מזו של היתרונות.  אחרי עשרות מחיקות וקמטוטי דפים, פתאום זה היכה בי והבנתי את מה שלא הצלחתי להבין שנים קודם לכן, שזו בכלל לא

להצטרפות לסדנה המיוחדת שלי לרווקות, במחיר מוזל במיוחד עבורך, לחצי כאן "את יודעת מה הבעיה שלך?", אמרה לי השבוע חברה טובה שמשמשת בעל כורחה כעורכת הדין, המגשרת ואף היועצת לענייני ביטחון פנים שלי בכל הקשור לשידוכים.  "רגע, תני לי למצוא אותה כאן - כל כך הרבה בעיות מגלים במחסן הרגשות הזה. צריך לעשות קצת סדר ולא לחכות לפסח, מה את אומרת? בקיצור, את לא מחדשת לי כלום בזה שיש לי בעיה, ואפילו יותר מאחת", סיננתי. "מודעת להכל. רק תזכירי לי, על איזה תקן את עומדת כרגע?", צחקתי.  חברתי מכירה אותי כבר."איזה מזל", חשבתי. איזה מזל שהיא כבר יודעת שהבעיות שלי, הן הבעיות של כולן - אני לא יוצאת דופן, מוזרה ותמהונית בצורת ההסתכלות שלי. מסתבר שרווקים ורווקות רבים מביטים כמוני על העולם, שהם התחילו את החיפוש בו מנקודת מבט שפויה ביותר, של אנשים שבאמת מחפשים להיות מדויקים ולקבל את מה ששייך להם.  "לא באמת, הבעיה הכי גדולה שלך היא שאת לא מבינה שהעולם הזה שבו התחלת את החיפוש לפני 16 שנה - השתנה לבלי היכר. הדברים האיכותיים שהיו פעם, הם כבר לא הדברי

הסדנה המיוחדת שלי לרווקות בשידוכים יוצאת לדרך. לחצי כאן   להצטרפות בשורה טובה. שנים חיפשתי אותה, שנים רדפתי אחרי שובל שמלתה המשתרך, ושנים היא נעלמה לי בין המון מריע שכמוני, חיכה רק לה. אלפים כמוני שעמדו ונשאו תפילתם בדמעות, אלפים כמוני שרצו להיות במחיצתה רק לרגע קט, אלפים כמוני שהבטיחו הרים וגבעות כדי לזכות לרגע הזה שבו יוכלו לבשר לעולם כולו שזכו בה.  "בשורה טובה..." שנים שצעקתי אחריה, ומה שחזר אליי היה הד של קול זר, אחר, שבקע ממעמקים שלא הכרתי בתוכי. שנים שמשכתי לה בצמה הארוכה כמו שילד בן חמש עושה כדי לזכות בקצת תשומת לב מהילדה הכי יפה בגן, אבל היא מצדה - תמיד תמיד העדיפה להיות במחיצתו של ילד אחר.  בשורה טובה שלי, היכן את?".  היו גם ימים כאלה, שהקול נשאר בלי קול. שהמילים נאלמו נוכח העוצמה של הריק שהיא השאירה כאן אחריה, שובל של מה שיכול היה להיות אצלי - אך נעלם כלא היה, התפוגג עם אבק ישועות שניתנו במקומות אחרים, רחוקים.  ולא מצאתי אותה. במשך שנים היא הייתה בלתי מושגת עבורי, כמו איזו מילה עמומה שאסור לי בכלל להעלות על דל שפתיים, למרות שכולם

אחד הדברים שהכי קשה לי לעשות בחגים כמו חנוכה שבהם אני מצווה לעשות אותם - הוא לשמוח. גם בפורים, דווקא ביום שבו אני מצווה לשמוח, היצר הרע 'חוגג' על המחשבות והתחושות שלי, אך דווקא לאחרונה - אחרי שנים של חיפוש ורצון לדעת מדוע זה קורה, סוף סוף התחדשתי בתירוץ נפלא.  מלחמת היוונים ביהודים הייתה מלחמה על שלושה דברים שאותם ביקשו היוונים לעקור מעם ישראל: שבת, מילה, וחודש. כך אנחנו אומרים בתפילת 'על הניסים' - שהיוונים ביקשו 'להעבירם מחוקי רצונך'.  במילים אחרות, היוונים לא יכלו לסבול את העובדה שיהודי שומר על מסורת אבותיו, ומקיים את חוקי השם. כאב להם לראות איך אנחנו שמחים במצוות, ואיך השם  שמח  בנו - ולא סתם הדגש הוא על השמחה דווקא.  ש- שבת מ-מילה ח-חודש אלו שלושת המצוות העיקריות שהם רצו לנשל אותנו מהן, אך מפרשים רבים טוענים כי מה שכאב להם באמת הוא לראות אותנו שמחים במצוות הללו. שמחים ומודים להשם על הזכות להיות חלק מהעם היהודי, על הזכות לקיים מצוות קבל עם ועדה ולהכריז בכך על קרבתנו המיוחדת לבורא עולם.  הרב אברהם שפירא בביאוריו על מסכת כתובות

להצטרפות לסדנה המיוחדת של שירה כהן לרווקות בשידוכים - לחצי כאן  איזה מפחיד זה להיות כל כך מלא בעצמך, עד שאתה לא רואה את השני - אבל בכלל. כן, אתה אומר שאתה רוצה להתחתן, אתה אומר שאתה פנוי רגשית, אתה אומר שיש לך המון מה לתת למי שתהיה איתך, אבל כמה מזה באמת נכון כשזה נושק למציאות? אנשים כמוך גורמים לי לעצור לרגע, ולעשות חישוב מסלול מחדש. לשאול את עצמי ובעיקר להתבונן על מה שחסר, על מה שעוד לא שלם, על מה שאולי... אולי... מצפה שאגלה אותו בין הקורות אותי, בין האנשים שאני פוגשת בדרכי - שאתה הוא חלק מהם? דיברת דקות ארוכות, שהפכו איכשהו לחצי שעה מייגעת. היה לך נורא חשוב לספר על עצמך, לדבר על ההישגים שלך, להתהדר בנוצות הססגוניות של הדברים שלמדת לעשות בחיים, ומהמעט ששמעתי - הבנתי שזה פשוט לא יכול להתקדם הלאה. כן, אתה צריך הכלה - בדיוק כמוני, בדיוק כמו כולם. אבל היי, זו השיחה הראשונה שלנו למען השם. הדקות הראשונות שיש לך ליצור רושם כלשהו על עצמך. הדקות הראשונות שבהן יש לך יכולת להכיר עולם חדש, לשמוע רעיונות קצת אחרים, לתהות על קנקני כאדם שעבר בעצמו לא מעט דברים. זה לא מעניין אותך? אי

פעם הייתי נורמאלית. אנשים איכותיים רצו בקרבתי, כולם חשבו שאני משהו מיוחד. החיים נראו כמשהו מאוד מבטיח, כזה שעתיד להביא אתו רק דברים טובים. בכל יום חלפו על פניי אנשים שונים, טיילתי בעולם, חברות הקיפו אותי ולא הייתה לי דקה מנוחה – תמיד היה מה לעשות, לאן ללכת, את מי לבקר, על מה לדבר, עם מי לבלות. ואפילו שהעצבות הייתה שם תמיד, בין מילות השירים שכתבתי לעצמי – אף פעם לא חשבתי שהיא עלולה לעטוף אותי כמו שעוטפים מתנה שבירה: באינספור שכבות. אולי לא תאמינו לי, אבל אז, באמת חשבתי שלא חסר לי שום דבר. שאני מאושרת. מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד? או אפילו פחות גרוע. הרבה פחות גרוע. כמו, שלא יהיה את מי לפגוש, שלא יהיה על מה לדבר, שגם כשאת סוף סוף נמצאת באיזה אירוע חברתי – השעות יזדחלו לאט, לאט, לאט... ויחרשו קמטים של געגועים למה שהיה, למי שהיית, למה שחלמת עליו, עוד הרבה לפני שהבנת, שלא כל  חלום  ראוי להתגשם. בשיא הכנות, בחלום הכי הזוי שלי, לא חלמתי להיות מי שאני היום: רווקה מתבגרת שנושקת לגיל 40, ואחרי עשרות שידוכים, אם לא מאות, שום סימן לישועה לא נראה באופק של

הסדנה המיוחדת שלי לרווקות יוצאת לדרך, ואין סיכוי שאת מפספסת אותה. לחצי כאן להצטרפות במוקדם או במאוחר, כולנו חוות את העפיצות של השידוכים: הרגע הזו שבו כל הרצון וההתלהבות שהיו שם פעם, פשוט מתמוססים לנו לנגד העיניים, מבלי שיוותר בנו ולו רצונון קטון - להמשיך להכיר. ההצעות מתקבלות מכל הכיוונים, זו לא הבעיה (וגם על כך יש להוקיר תודה גדולה לקב"ה, כי כלום לא מובן מאליו). הבעיה היא התחושה של הלופ המסחרר שסובב אותך בכבר כל כך הרבה סיבובים, עד שלא באמת נותר לך כוח לסרט הזה של לשבת מול המשודך ובכלל לרצות להכיר אותו: שוב לשאול מי אתה, בן כמה, מה ההורים שלך עושים, מה התחביבים שלך. די, פשוט נמאס. בשלב הזה, לא רק שאנחנו מאבדות עניין וסובלנות, מה שיראו על הפנים בדרך כלל זה את תחושת המרמור והחמיצות שאנחנו חשות בפנים. אז איך מתגברים על זה באמת? איך מוצאים ראשית את הדרך אל השמחה הנושנה שהייתה בנו, זו שאינה תלויית גבר/זמן/שעון ביולוגי? איך מחייכים אל עוד שידוך לא ברור ואפילו מאכזב, שידוע לנו מראש שסופו להסתיים בתשובה שלילית? איך מרימים את עצמנו לעוד יום של אכילה מה'אדום-אדום