את הנעשה אין להשיב. אך את ההשבה - יש לעשות

"מי שלא עושה – לא טועה"

כמה פעמים בחיי שמעתי את הדבר הזה. ובכל זאת – כשזה מגיע לשידוכים, נדמה שהרבה הרבה יותר קל לנהוג ב"שב ואל תעשה, עדיף". כי הרי ככה גם לא טועים. אם לא יוצאים לדייטים, אז ממילא כל העניין של פגיעות רגשית נדחק לקרן זווית. אני לא יכולה לדחות או להידחות מפני אחרים, אף אחד לא יעשה לי שיקוף פנימיות מהיר ויגיש מסקנות חפוזות לוועדה הרוחנית התורנית... פשוט. שבי ואל תצאי לשידוכים, עדיף.

אל תעשי שום דבר פיזי שאמור לקרב אותו אליך: אל תצלצלי לשדכנית, אל תתחנחני בקול הכי מסכן שלך להצעה נורמאלית, אל תקני בגד חדש ותשימי בצד לשבע ברכות שלך, אל תקני טלית ב-1,000 ₪ לחתן המיועד ואל תעשי דיאטה.

די!

די עם הציפייה הדרוכה הזו שמשהו יקרה, שמישהו יראה, שיום אחר יגיע...

את כאן עכשיו, וזו ה"חבילה" של החיים שלך. בדידות, אכזבות, מר בגרון, בכי, דמעות, שמחה, ניקיונות, בישולים, סידורים לבד. SO WHAT? מה הבעיה שלך לצאת קצת מהביצרון הנפשי, מהבצורת הזו, המוכרת כל כך, ש"משקה" אותך מכל צד?

מתי כבר תביני שאת לא שונה במהות שלך מעץ הלימון שבחצר שלך? כמותו, גם את צריכה לחכות לפירות. מה כבר ביקשו ממך? כולה קצת סבלנות. אז זה לוקח כמה שנים, אז מה...

גם העץ שלך עומד בודד באמצע שומקום, עם מחסן וכיסא מעץ. גם לו אין עם מי לדבר, גם הוא משתוקק לקצת פורקן פנימי בצורת שיחות מלב על לב על מה שכואב לו... אז השמועה אומרת שהיה כאן פעם מזמן איזה צדיק שישב לצלו, שנהנה מפירותיו והחליט להשיב לו בדיבורים טובים ושיחות יפות.


הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים

אבל הצדיק הזה כבר מזמן לא כאן, ועכשיו יש לו אותך.

את והוא תקועים יחד על אותה חלקת אדמה, ועד שלא תלמדי לפתוח את הפה ולספר לו מה כואב לך – את לא באמת תביני את התהליכים הביולוגיים שאת עוברת עכשיו, ביחד איתו.

לשניכם יש שורשים, שניכם יונקים מאותו מקור. מי שמחייה אותו ואומר לשורשיו "גדל" כדי שלך יהיה הלימון הגדול והעסיסי לסלט הירקות שלך – זה אותו מקור שמבקש ממך כבר שנים לגדול... יאללה... להניח לרגע את העלעלים הרקובים בצד. הם שם, הוא יודע. הכל נגלה לנגד עיניו. הוא יודע על השנים שלך שחלפו ולא יחזרו עוד לעולם, הוא יודע על הדעת שננגסת מהמוח שלך עוד קצת בכל יום והוא מכיר את תחושת הבדידות המכרסמת, ואת הדמעות השוצפות שתמיד באות בעקבותיה.

הוא מכיר אותך כבר, נו...

זו את, שחושבת שאת הרבה יותר שווה מעץ הלימון ואיך זה שהשידוך שלך עוד לא הגיע, לאכול יחד איתך את סלט הירקות או וואט אבר איט איז שאת מתענגת עליו עכשיו, במה שמתקרא "אכילה רגשית".

"הישועות שאני מתחננת עליהן כבר שנים – היו לי פעם, ולא ידעתי להעריך אותן"

הוא כבר יודע שאיתך הוא לא יכול לעשות יותר מדי. הגזע שלך עבה יותר מזה של עץ הלימון, ואת קשה יותר מפירותיו. קשה כמו אגוז. מתעקשת רק בדרך שלך, רק באופן הזה, רק עם התחושות האלה, רק עם אנשים מסוימים.

הוא כבר יודע שאיתך, זה רק בדרך אחת. בדרך הארוכה, הכואבת, המדממת, הזועקת בכל השפות כולן, גם כאלה שמעולם לא למדת.

כי יש אנשים כאלה, שנמנים על זן אחר, משוגעים כאלה. אנשים שאם היו נותנים להם את כל מנעמי העולם על מגש של כסף, הם עדיין היו מרגישים חסרים – רק ה' יודע במה... לא יודעת אם אני לגמרי שם, אבל משהו ממני הוא בטוח כזה.

עובדה. הרבה מהישועות שאני מתחננת עליהן כבר שנים – היו לי פעם. רק שלא ידעתי לאמוד את ערכן נכונה. לא ידעתי לשמוח בחלקי באמת. היום אני מבינה את זה, ואין יום שאני לא מצרה על כך.

הבעיה היא שהיום, הגזע של הגאווה עבה מדי. ולא משנה כמה אני מנסה לעבוד על ענווה ועל קבלת השוני שנוצר בחיי, קבלת העיסה האמורפית הזו שנוצרה מכל השנים שאני לבד – זה כמו לנסר אבן עם מסור מפלסטיק.

והשם היקר מנסה להגיע אלי, אני מרגישה את זה. הוא מנסה להגיד לי משהו, מתוך הניסיונות. מתוך הקשיים. "קומי צאי מתוך ההפכה". תתהפכי, תביני שיש לך האפשרות הזו להפוך את הדברים ולהחזיר אותם לקדמותם.

להחזיר את האהבה, השמחה, החיוניות, הדעת, השלימות, הנעורים, התקווה. הם לא באמת הלכו לאיבוד, הרי את נולדת איתם. אלא מאי? כמו עץ הלימון שלך, גם את עוברת תהליכי דיפוזיה. כרגע זה הזמן של כל מה שלמדת וגם מה שלא למדת, ושעדיין מחכה לתובנות שלך – לפעפע בתוכך.

תני להשם לעשות מה שהוא יודע לעשות הכי טוב מיום שברא את העולם, לזווג זיווגים. וכי נראה לך שהוא ישכח אותך? הרי עץ הלימון עומד כאן בחצר שלך, מוכן ומזומן להזכיר לך שלא משנה כמה החיים יהיו חמוצים, אם תחכי מספיק זמן לפירות – יגיע הזמן שבו הטעם שלהם יערב לחיכך. את תמצאי כבר במה לשלב אותם בתפריט שלך. את תמצאי כבר את הדרך לעשות מהלימונים לימונדה, עוגת לימונים, לימונים כבושים ואפילו קישוט לימונים דקורטיבי לשולחן השבת שלך.

"את הנעשה אין להשיב. אבל את ההשבה – יש לעשות"

תביני שלכל דבר שאת רואה, לכל דבר שנמצא כאן – יש אלוקות. והדבר הזה לא סתם "נתקע" לך בפנים – הוא רוצה שתתבונני בו. שתלמדי ממנו איזו תובנה לחיים שלך. שתעמיקי חפש אחר התובנה הזו, ושבחיים, אבל בחיים, לא תחשבי שהכל כאן הוא סתם.

שבחיים לא תחשבי שסתם רוצים לענות אותך בתהליך הזה, שאת לא חשובה, שאין מי שיאהב אותך – יום אחד...

מה שהיה, היה. נגמר ומת. נסחף עם דפי השירים שמעולם לא כתבת, אל מצולות נצחיות... את הנעשה, אין להשיב.

אבל את ההשבה – יש לעשות.

אז קדימה, שירה. קומי, צאי מתוך ההפיכה. השיבי לעצמך את כל האוצרות הגנוזים שחשבת שטבעו לנצח, אבל באמת באמת – הם עודים מפכים בים נשמתך הסוערת.

תשיבי לעצמך את החיוך, את האמונה והביטחון בהשם שהוא יודע מה הוא עושה, ואת האמונה בעצמך וב"עיסה" הדביקה, המעצבנת והמאכזבת הזו שנוצרה בחיים שלך – על כל הבדידות שבה. תזכרי שאם אהבו אותך פעם, זה בגלל שאת נתת אהבה, וזה חזר אליך...

האהבה שלך היא לא דבר שנעלם או טובע. היא נמצאת בך, אבל שנות הבדידות עטו עליה מעטה זר, ולכן את כמעט לא מכירה אותה כיום. היא שונה, זה נכון. את תצטרכי למרק אותה היטב מכל הלכלוכים שדבקו בה בינתיים, אבל היי... היא עדיין כאן. את עדיין כאן. ושתיכן – זה נצח. זו נעימות. זו שמחה חוצה גבולות. אלה לימונים שהפכו ללימונדה, שנסחטו עד כלות ונוצלו עד הטיפה האחרונה.

אז עם כל הכבוד לפחדים שלך, יש פה השם אחד, והוא ענק יותר ממה שאת יכולה לדמיין. יש כאן אלוקות, את מבינה מה זה בכלל? בקו המהבהב הזה שמחכה למילה הבאה "שלך", יש אלוקות. יש מי שעוזר לך לחשוב על מה שאת הולכת להגיד, על מה שאת רוצה, על מה שחסר לך, על מה שאת בוכה עכשיו, ועל מה שזה עוד לא הזמן שלו לצאת לאוויר העולם. יש כאן יש, בבדידות המכלה הזו, שרק רווקה שעברה את גיל השלושים ונושקת לארבעים – יכולה להבין.

עץ הלימון שלך הוא מתנה. לא רק בגלל שאת יכולה ליהנות מהפירות שלו או מהצל שהוא עושה. לא רק בגלל שדרכו יש לך חסד עם השכנים והמשפחה שיכולים לבוא ולקחת מתי שבא להם. זה לא רק זה.

תובנת עץ הלימון: לא על כל "חמיצות פנים" מפרקים את הבית...

עץ הלימון הוא מתנה, כי בזכותו את לומדת את אחת התובנות הכי עמוקות בחיים: עץ הלימון הוא מתנה, כי הוא מלמד אותך שבחיים – לא הכל חייב להיות מתוק, כדי להיות "טעים".

גם תוספת החמיצות הזו נצרכת, כדי לחיות חיים שהם בעלי משמעות אמיתית. איך זה יכול להיות? פשוט! היום, כשאת כבר מכירה את תחושת הבדידות המעיקה, לכשיבוא הזיווג ברחמי ה' יתברך ובבחינת אחישנה – את כבר תדעי שלא על כל "החמצת פנים" מפרקים את הבית.

יש מקום לחמוץ הזה, גם בזוגיות. מותר שלא הכל יהיה מושלם תמיד, מותר להתאכזב, מותר להחמיץ... לא לאורך זמן אמנם, אבל היי... אנחנו בני אדם בסך הכל. ואמנם הנשמה שלנו היא פרי מדהים שכולם מחכים לו ש"יגדל", אבל כמו בכל פרי – גם לנו יש התקופות שלנו, גם לנו יש החמיצות שלנו, וגם לנו ישנם הגרגרים הקטנים האלה של מידות לא טובות – והם שם לתמיד.

הפרי בא ביחד עם הקליפה והגרגרים, וזו עובדה שלא ניתן לשנות אותה. ככל שתשכילי להפנים את העובדה הזו בקשר לעצמך, כך יהיה לך קל יותר להפנים אותה בנוגע לאדם אחר (שאי"ה, ביום מן הימים, יהפוך לחלק אינטגרלי מהחיים שלך).

יש קליפות, אז מה? יש דברים לא טובים בכל אדם. וגם בך. עם כל הכבוד לאצטלה הצדקנית של בעלת התשובה שעטית על עצמך ב-15 השנה האחרונות, נחשי מה? לא הכול וורוד כמו שרצית שיהיה, ולא הכול חלק כמו שחשבת שיהיה. יש שדות קוצים, מורדות תלולות ובורות עמוקים ש"מים אין בהם, אבל נחשים ועקרבים יש בהם".

גם יוסף הצדיק לא ביקש להימכר לשיירת הישמעאלים. זו פשוט הייתה השליחות שלו, לעבור בכל המקומות ה"ריקים" והבודדים – בדיוק כמוך. אז במקום להתייפח, תתייפי... תקשטי את החופה הדמיונית שבנשמה שלך, בדבר היחיד שלעולם לא ייקחו ממך – המילים. ותדעי שאי שם, במקום שהוא נטול מגבלות כלשהן של זמן, שעון ביולוגי או שאר פחדים ש"לא מהעולם הזה" – יש אלוקות. יש אבא שאוהב אותך אהבה גדולה, ולא יישכח שאת מחכה לו. מחכה לישועה שלך. מחכה שהלימונים כבר יהפכו לפרי בשל...