בדרך שלך - העצמה אישית לרווקות בדייטים

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם

  מדי פעם בפעם אני מקבלת לתיבת המייל שלי מכתבים שאני פשוט לא מסוגלת להתעלם מהם. המכתב הזה, שהתקבל מבחורה צעירה בשם רחלי - הוא אחד מהם. "נתקלתי באחת הכתבות שלך באתר הידברות, והחלטתי לפנות אליך לקבלת עזרה", היא פותחת ומודה מיד: "יש לי חרדת חתונה שאני לא מצליחה להתגבר עליה באופן עצמאי, וגם קשה לי לעלות על שורש הסיבה שממנה היא נובעת. בנוסף לחרדה שלי, המשפחה מאוד לוחצת עלי לגבי חתונה, ככה שזה עוד יותר מכניס אותי ללחץ. קצת קשה לי להיפתח למישהו אחר. אשמח אם תוכלי לעזור לי בבקשה". אז לפני שאענה חשוב לי רק לחדד ולומר שאני לא 'באה מגבוה'. חשוב לי מאוד שכל מי שקוראת אותי תדע שאני עברתי את הדברים שהיא מתארת, ואני עונה אך ורק מתוך הניסיון האישי שלי ורק במקרים שבהם אני באמת חושבת שאני יכולה לעזור. אם התפישה שלי תשנה אפילו במעט את הפרספטקיבה שלכן על הניסיון הקשה הזה ותחזק אתכן עוד קצת באמונה - ויהא זה שכרי.  לדאבוני, פחד זו מילה מוכרת עד כאב, וכואבת עד צרחות אימה. מה שאני עברתי בתוך הפחד שהקוראת היקרה שלי מתארת כחרדה - גם אלף ספרים לא יוכלו לתאר.  שתקום הבחורה שתגיד שאין ל

  בס"ד פעמים רבות בחיינו אנחנו מבינות שאנחנו צריכות שינוי. לא, סליחה. לא רק שינוי אחד, אלא כמה שינויים בו זמנית, ובכמה וכמה תחומי חיים. בצומת הזו, שבה אנחנו נעצרות ופשוט 'קופאות' מאימת הדרישות שניתזות לעברנו - אנחנו צריכות לבחור. אנחנו צריכות לקבל החלטה.  האם מעולם לא החלטנו דבר בחיינו, שכך אנחנו נבהלות מעצם המחשבה על כך? למה זה בכלל קורה לנו, שאנחנו יותר חושבות על מה שאנחנו רוצות לשנות, מאשר משנות בפועל? למה כל כך קשה לנו להיות אמיצות, ללכת עד הסוף עם ההחלטה שלנו ויהי מה - ולהגיע לידי מימוש טוטאלי של כל הפוטנציאל הטמון בנו, פשוט כי ככה זה צריך להיות? " אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו, נצמדים - לקירות הבתים. ורוב הזמן מתביישים בגופנו, חופרים מקלטים", שרה לי קורין אלאל באוזן.  וואלה, אנחנו כל כך מפחדים מהצל של עצמנו, עד שנדמה לנו שהוא זה אנחנו, אבל זה לא ככה באמת. אנחנו זה אנחנו, והוא זה הוא, והגיע הזמן לשחרר אותו להיות מה שהוא, כדי שאנחנו נצליח להיות מה שאנחנו יכולים וצריכים להיות - בראש ובראשונה, מהות של שינוי.  אבל לא. לנו נוח יותר להישאר במקום שמדבר על שינוי, במקום