מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד?

פעם הייתי נורמאלית.

אנשים איכותיים רצו בקרבתי, כולם חשבו שאני משהו מיוחד. החיים נראו כמשהו מאוד מבטיח, כזה שעתיד להביא אתו רק דברים טובים. בכל יום חלפו על פניי אנשים שונים, טיילתי בעולם, חברות הקיפו אותי ולא הייתה לי דקה מנוחה – תמיד היה מה לעשות, לאן ללכת, את מי לבקר, על מה לדבר, עם מי לבלות.

ואפילו שהעצבות הייתה שם תמיד, בין מילות השירים שכתבתי לעצמי – אף פעם לא חשבתי שהיא עלולה לעטוף אותי כמו שעוטפים מתנה שבירה: באינספור שכבות.

אולי לא תאמינו לי, אבל אז, באמת חשבתי שלא חסר לי שום דבר. שאני מאושרת. מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד?

או אפילו פחות גרוע. הרבה פחות גרוע. כמו, שלא יהיה את מי לפגוש, שלא יהיה על מה לדבר, שגם כשאת סוף סוף נמצאת באיזה אירוע חברתי – השעות יזדחלו לאט, לאט, לאט... ויחרשו קמטים של געגועים למה שהיה, למי שהיית, למה שחלמת עליו, עוד הרבה לפני שהבנת, שלא כל חלום ראוי להתגשם.

בשיא הכנות, בחלום הכי הזוי שלי, לא חלמתי להיות מי שאני היום: רווקה מתבגרת שנושקת לגיל 40, ואחרי עשרות שידוכים, אם לא מאות, שום סימן לישועה לא נראה באופק שלה. מי בכלל חשב אז על מושגים של שעון ביולוגי, הקפאת ביציות, אימהות יחידנית?

מי בכלל הבין שיש פה בעולם אנשים שאין להם אהבה. שכל יום, וגם כל לילה, מתמודדים עם הרגשות שלהם לבד, משלמים שכר דירה לבד, מכינים לעצמם סיר מרק ואוכלים אותו לבד והצחוק של הילדים, במקרה שבאמת שומעים אותו, מגיע רק מהבית של השכנים.

מי בכלל חשב שיום יבוא ואוסקר וויילד לא יעניין אותי, שהבלדות וסיפורי הפיות (Fairy tales) שכל כך אהבתי לקרוא – יהפכו יום אחד למסרקות ברזל חורשות על הבשר הרך?!

מי בכלל הבין שיש, יש אנשים בעולם הזה, שאין להם עם מי לדבר? שאין מי שבאמת, אבל באמת, יורד לסוף דעתם ומכיל אותם?! שאין מי שבאמת מצפה לשמוע את מה שיש להם להגיד?!

"רק לך זה לא יקרה, לכלוכית. רק את תישארי לבד בבית, לשפשף את הרצפות"

לי היה הרבה מה לומר, ועדיין יש לי. אבל השתיקה, אוי, השתיקה האיומה הזו – לקחה ממני הכל. את כל הצעקות, שצעקתי מסוף העולם ועד סופו כשהגזע שלי נכרת – היא לקחה והפכה לזעקה אילמת, קילוח דק של משהו שלא באמת יכול לעבור את סף הדציבלים האנושי.

מי בכלל חשב שיום יבוא, ואת הגוף היפה והחיוך השובה, את העיניים המקפצות כמו שתי איילות במרחב הפתוח – יחליפו מבטים עייפים, רגליים כואבות ויופי שלאט לאט מתכלה?! מי בכלל חשב שיום יבוא, ואת חוג החברים הרחב שתמיד מצא מה לעשות בחברתי, שתמיד הוקסם מהרעיונות שלי לשינוי העולם, תתפוס אימה אחת גדולה שרובצת על כתפיי מבוקר עד ליל, ולוחשת באוזניי: 'רק לך זה לא יקרה, לכלוכית. רק את תישארי לבד בבית, לשפשף את הרצפות, לכבס את הגלימות ולשרת את הגבירות. רק את, תחלמי להיות שם – בארמון, היכן שגבר חלומותייך מחפש לו אחרייך. אחרי נשמת הזכוכית הזכה שהשארת מאחורייך, כשברחת משום הקסם שעמד להתפוגג. להתראות לכלוכית, ואל תשכחי. הכל צריך להיות מוכן כשנחזור'.

לאחרות - הכל מוכן. השולחנות ערוכים, השמחה כה גדולה. הן חוזרות אליו, אל מה ששייך להן עוד בטרם ירדו לעולם, מבלי שיצטרכו לעבור כל כך הרבה ביזיונות. מבלי שיצטרכו להתגעגע לאנשים, או למקומות, או לעצמן בתחפושת אחרת.

ואני עדיין בחיפוש, ואין לי דקה מנוחה. אם זה לא רעשים מבחוץ, זה רעשים מבפנים – עוצמתיים, מחרישי אוזניים ודורשים להיות נוכחים בחיי, לתלוש את עצמי מעצמי. לחורר את החורים הפעורים ממילא, ולהכניס בהם עוד קצת כאוס קיומי. כן, הם כאן. משמיעים את הזעקה שלהם בתוכי, ודורשים הכרה בניואנסים הדקים שלהם. היכן שאנשים אחרים בכלל לא מבינים - על מה ולמה המהומה?

הצלחתי לבלבל אתכם? לא נורא, תתגברו. גם אני מבולבלת מעצמי, מעצמאותי ומעצמותיי היבשות – שדורשות להקדים את החזון, לזרז את הישועה, לקום לתחייה ולהפוך אותי לבריה חדשה. 

* * *

ובכל זאת, רגע לפני שאתם שולפים ממחטות ומחליטים להספיד אותי – עצרו!

אני רוצה שתעצמו את העיניים, תרימו ראשיכם אל השמיים, ותישאו אתם תפילהעליי. בקשו עליי רחמים, אתם שמצאתם – אתם שנחל איתן של אהבה ואמונה מפכה בכם תמיד. לא אצטט לכם משירו של חיים נחמן ביאליק, למרות ששפתיי דובבות את המילים ההן שלו, ורוצות כל כך להשמיע את המיית ההפוגה.

כי יש בי אל, ולאל – בי נתיב. ואני – מצאתיו

לא. לא אתפתה להן הפעם, לא אתן להן להציף את כולי ברגש של חרטה – על מה שפספסתי, על מה שאיני, על מה שראיתי ושמעתי, על מה ששכחתי לבקש, על מה שאולי איני ראויה לו. כי אני חזקה, למרות שאני לא רוצה בזה. למרות שלא בחרתי בניסיון. למרות שהייתי רוצה שהתמונה תהיה אחרת לגמרי.

לא אתן למילים ההן ששיננתי בעבר, לשכנע אותי שאצלן הישועה הנכספת. שהן היודעות מה יהא עליי, ושרק איתן צפוי לי עתיד מזהיר.

כי יש בי אל, ולאל – בי נתיב. ואני – מצאתיו. אני, לבי לא מת. ויש עוד תפילה בשפתיי. ולא אזלת יד, אפס עצור ועזוב. יש. יש בי עוד תקווה, בוודאי!

ולמרות שהתהום ההיא כל כך נאמנה לי, ולמרות שהיא תמיד נפערת לקראתי בחיבה – לקבל אותי אליה בנפילה ארוכה, שיכולה להימשך שנים, הפעם – אני מתנגדת לה.

הפעם לא אקבל אליי את המילים העצובות משירו של חיים נחמן ביאליק, שאיבדו את הרצון להאמין. את הרצון לקוות, שיש – יש כאן אור לכל המחפשים אותו. יש כאן בורא עולם, "לכל אשר יקראוהו באמת".

יש כאן יש, למרות האין הגדול והחשוך. אלא מה? לפעמים היש בעצמו מתחפש לאין, כדי שנתאמץ יותר, כדי שבדרך נגלה גם כמה מתנות (יש הן אותיות שי) בתוך החושך הפנימי.

אז נכון.

עכשיו, אני עוד לא יכולה לבשר לכם שאני לגמרי לא מתגעגעת. לגמרי לא עצובה. לגמרי לא לבד. עכשיו, אני עדיין נלחמת במתייוונים שבתוכי, שרוצים לנשל אותי מכל זיק של קדושה ולהראות לי כמה 'הפסדתי' כשלא בחרתי בדרך של 'כוחי ועוצם ידי'.

כמה 'הפסדתי' כשסירבתי להאמין שאצל אריסטו ותאלס, אפולוניוס ואפלטון - נמצא המפתח לאושר שלי. כמה 'הפסדתי' כששרפתי את החוכמות המדומות, כשקרעתי לפיסות קטנות את האמונות התפלות, כשצבעתי בעיגולים של שחור את התורות ה'לבנות' – אלו שהבטיחו לי כל כך הרבה, ובסוף נתנו כל כך מעט.

אני כאן, ואילחם כל עוד נפשי בי. כל עוד הנר דולק.

כי יהודי, תמיד נלחם בעזרת אור. אין דרך אחרת לגרש את החושך, אלא להאמין שגם אם כרגע הלהבה מאוד קטנה, כמעט בלתי נראית, יום יבוא – והיא תיהפך לנס גדול.

להצטרפות לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך' לחצי כאן