בדרך שלך - העצמה אישית לרווקות בדייטים

פעם הייתי נורמאלית. אנשים איכותיים רצו בקרבתי, כולם חשבו שאני משהו מיוחד. החיים נראו כמשהו מאוד מבטיח, כזה שעתיד להביא אתו רק דברים טובים. בכל יום חלפו על פניי אנשים שונים, טיילתי בעולם, חברות הקיפו אותי ולא הייתה לי דקה מנוחה – תמיד היה מה לעשות, לאן ללכת, את מי לבקר, על מה לדבר, עם מי לבלות. ואפילו שהעצבות הייתה שם תמיד, בין מילות השירים שכתבתי לעצמי – אף פעם לא חשבתי שהיא עלולה לעטוף אותי כמו שעוטפים מתנה שבירה: באינספור שכבות. אולי לא תאמינו לי, אבל אז, באמת חשבתי שלא חסר לי שום דבר. שאני מאושרת. מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד? או אפילו פחות גרוע. הרבה פחות גרוע. כמו, שלא יהיה את מי לפגוש, שלא יהיה על מה לדבר, שגם כשאת סוף סוף נמצאת באיזה אירוע חברתי – השעות יזדחלו לאט, לאט, לאט... ויחרשו קמטים של געגועים למה שהיה, למי שהיית, למה שחלמת עליו, עוד הרבה לפני שהבנת, שלא כל  חלום  ראוי להתגשם. בשיא הכנות, בחלום הכי הזוי שלי, לא חלמתי להיות מי שאני היום: רווקה מתבגרת שנושקת לגיל 40, ואחרי עשרות שידוכים, אם לא מאות, שום סימן לישועה לא נראה באופק של

הסדנה המיוחדת שלי לרווקות יוצאת לדרך, ואין סיכוי שאת מפספסת אותה. לחצי כאן להצטרפות במוקדם או במאוחר, כולנו חוות את העפיצות של השידוכים: הרגע הזו שבו כל הרצון וההתלהבות שהיו שם פעם, פשוט מתמוססים לנו לנגד העיניים, מבלי שיוותר בנו ולו רצונון קטון - להמשיך להכיר. ההצעות מתקבלות מכל הכיוונים, זו לא הבעיה (וגם על כך יש להוקיר תודה גדולה לקב"ה, כי כלום לא מובן מאליו). הבעיה היא התחושה של הלופ המסחרר שסובב אותך בכבר כל כך הרבה סיבובים, עד שלא באמת נותר לך כוח לסרט הזה של לשבת מול המשודך ובכלל לרצות להכיר אותו: שוב לשאול מי אתה, בן כמה, מה ההורים שלך עושים, מה התחביבים שלך. די, פשוט נמאס. בשלב הזה, לא רק שאנחנו מאבדות עניין וסובלנות, מה שיראו על הפנים בדרך כלל זה את תחושת המרמור והחמיצות שאנחנו חשות בפנים. אז איך מתגברים על זה באמת? איך מוצאים ראשית את הדרך אל השמחה הנושנה שהייתה בנו, זו שאינה תלויית גבר/זמן/שעון ביולוגי? איך מחייכים אל עוד שידוך לא ברור ואפילו מאכזב, שידוע לנו מראש שסופו להסתיים בתשובה שלילית? איך מרימים את עצמנו לעוד יום של אכילה מה'אדום-אדום

כשמתבוננים בזה לעומק, מבינים שבאמת באמת - אין שום דבר רע בלהיות רווקה. אז למה אנחנו בכל זאת מכורכמות וממורמרות על כך שלא מצאנו את האחד שלנו? למה קשה לנו כל כך להישיר מבט מחוייך אל הבדידות שעוטפת אותנו מכל כיוון, ולחבק אותה חזק כאילו היא החברה הכי טובה שלנו? למה קשה לנו לראות את הרווקות כחוויה מרגשת ואפילו מלהיבה? ל א, אני לא מציעה לכן ולי לדלג על התקופה הזו ולהעמיד פנים שהיא לא באמת כאן, שאתן לא באמת בתוכה.  היא כאן, היא נוכחת יותר מתמיד והיא לא מתכוונת ללכת לשומקום, לפני שמשמיים יתנו לה אישור לכך. אז מה עושים? איך ממשיכים להאמין בעצמנו, להאמין באהבה שאנחנו מבקשות, להאמין שהטוב קיים גם אם עוד לא מצאנו אותו? אם אנחנו רוצות בסופו של התהליך לפגוש את הטוב הזה, את אהבת חיינו אם תרצו - יש רק דרך אחת לעשות זאת, ו היא  - למרות הכאב, למרות האכזבות שהיו עד כה ולמרות הרצון לברוח משם הכי רחוק שאפשר -  להמשיך לצאת לדייטים.   כמה? אף אחד לא יכול לענות לך על כך.  אני לא אומרת לך לבזבז את הזמן שלך על אנשים שלכתחילה את יודעת שהם לא הטייפ שלך, וברור שיש כאן צורך לעשות בירור פנימי מעמי

אז מה אם את כבר לא צעירה,  ואז מה אם כבר שכחת איזה צבע יש לשמש.  אז מה אם השמיים אפורים,  ועכשיו, מחדש, את צריכה ללמוד ללכת.  אז מה אם לא מצאת את התשובה ובתוכך - הכל בוער.  תאמיני שהזמן, הוא עוד ימציא לך אהבה רק אל תתייאשי, גם זה עובר.  אז תחייכי אל השמש, תגלי איזו גומה תגעי באיזה נמש או בנשמה... תאהבי את מה שיש עכשיו, זה העיקר תצבעי את העולם שלך זהב זה עוד לא מאוחר.  כי רק את יכולה למצוא בדרך העולה... תפילה.  אז מה אם את נודדת, כבר לא רוגעת מבפנים תזכרי את מיוחדת - וזה חרוט על הפנים,  קמט ועוד קמט, יהלומים לך עד בלי די,  ואז מה אם אין לך שקט, הוא עוד יפתיע בוודאי... אז מה, אם לא מצאת את התשובה  או השבילים הנכונים.  אז מה אם הדרך אלייך,  כבר לא עוברת במילים... תאהבי את מה שיש עכשיו, זה העיקר ותחייכי חיוך גדול, כשעוד פרק בך נסגר... תביטי אל האופק,  וצפי אל המחר.  כי רק את יכולה,  למצוא בדרך העולה... תפילה. ביאור השיר מתוך פרספקטיבה של רווקה מתבגרת: שנים רבות חלפו על פנינו. כל אחת וניסיונותיה היא, כל

לכולנו יש אנשים דומיננטיים בחייהם, שהמילים שלהם - לא רק שעושות בנו רשימו, אלא שהן שם כדי להישאר לזמן רב. לפעמים רב מדי. כאלו הן מערכות יחסים  זוגיות למשל, אבל לא רק.  כשאתה נשוי, נדמה שאין מנוס מביקורת מפעם לפעם (וגם כאן רצוי ללמוד כיצד להגיד ביקורת באופן בונה וכזה שיישמע, ולא ההפך חלילה) אבל מה עושה אדם שהוא רווק, ומסביבו חיים אנשים ש'משליכים' עליו את הקשיים שהוא חלק איתם, רק משום שהם יכולים? זה יכול להיות הורה, אח או אפילו חבר טוב שלא שוכח לתת תזכורות כואבות בצורת מילים חודרות ומכעיסות במיוחד.  לפעמים, הקושי שבבדידות (בפרט כשמדובר בשנים של חיפוש זוגיות ללא מציאה) מוביל אותנו להגיד דברים מאוד לא אחראיים לגבי עצמנו ולגבי העתיד שלנו. "אני אף פעם לא אמצא מישהו נורמאלי", "אני דפוקה, בגלל זה אף אחד לא רוצה אותי", "כולם רוצים רזות ואני שמנה", "נמאס לי כבר מהחיים האלה", ועוד ועוד תיאורים 'סימפטיים' כיד הדמיון.  הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים כשאתם אומרים דברים כאלה בחוג הקרוב של ה

לפעמים, במיוחד אחרי שאת נמצאת במרתון של הכרויות, הלב שלך כל כך עמוס עד שקשה לך אפילו להסביר מה את  באמת  רוצה. למה זה כל כך חשוב לעשות את הבירור הפנימי הזה? כי אם לא תעשי אותו, את יכולה למצוא את עצמך בלופ של שנים, מסתובבת סביב הזנב שלך עצמך ולא מסוגלת להגדיר מי את, מה את מחפשת, מי יכול להתאים לך ואיפה את יכולה למצוא אותו.  הרבה פעמים, רווקות מתבגרות כבר שוכחות את עצמן בתוך התהליך הזה , ולא באמת מסוגלות להביט במראה ולאהוב את מי שהן. לראות את הייחודיות שלהן, ואת היופי האמיתי שקצת התלכלך במסע אל מה ששלהן.  רוב הזמן אנחנו לא באמת מבינות את המהלכים של הקב"ה, ולמה אנחנו עוברות את מה שאנחנו עוברות. רוב הזמן אנחנו בכלל חושבות שכל העולם נגדנו. כמה מאיתנו כבר הייתה במקום ה'מתמסכן' הזה, שלא באמת יכול לראות על אילו שטויות אנחנו נתקעות ומתעכבות? אז קודם כל חשוב מאוד לראות את זה, ולאחר מכן - לעשות בירור.  מה שואלים קודם כל? עמדו מול עצמכן וחשבו בכנות: האם הדבר הזה שהיום הוא כל כך חשוב וקריטי לי במשודך, יהיה כל כך חשוב גם בעוד שלוש שנים, כשאהיה כבר מבוגרת בעוד שלוש שנ

כבר חודשים שאני מרגישה כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים... פעם היא הייתה מיוחדת, נדירה... היום יש מלאנת'לפים כמוה. למה? מי החליט שדווקא היא תעבור למחלקת עודפים, ומי לכתחילה חשב שהיא כל כך מיוחדת ויפה - שזה דווקא טוב להצמיד לה תג עם מחיר מרקיע שחקים שרק יחידי סגולה יכולים לעמוד בו.  מי נתן לה את התחושה המדהימה הזו שהיא 'מורמת' משאר הבדים? שהיא לא עוד חולצה, לא עוד מוצר שסופו להיזרק בחוסר שימת לב לערימה הממתנת של הכביסה המלוכלכת. אלא מוצר שמי שקונה אותו גם משקיע מחשבה מרובה כיצד לשמור אותו נקי, כיצד לתחזק אותו באופן כזה שהוא יישאר 'שלו' לכמה שיותר זמן.  כמה נורא זה להיות 'עוד' סוג של נשמה במחלקת עודפים - נשמות שיש כמותן טו מאץ' בשוק... נשמות שאין בהן שום ייחוד, שום בשורה... שהן כמו כולן, איכשהו מוצאות בסוף מישהו להתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם. איכשהו מוכנות להסתפק בשיריים ולוותר על המהות הפנימית הכל כך עוצמתית שלהן.  האם גם אנחנו כמו כל אותם 'בדים', מרגישות שכבר אין לנו סיכוי לחזור בחזרה למחלקת היוקרה? מה אנחנו צריכות לע

בארבעה לשונות של גאולה מוסר הקב"ה למשה רבנו את הבשורה על הגאולה הקרבה ובאה. "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי'". כרווקה שמחכה שנים לחצי המשלים שלה, אני מתקשה להסתיר את התחושה שהסדר של לשונות הגאולה הוא קצת שונה, כשזה מגיע ל'חבילה' שלי. קודם כל – לקחו אותי. לקחו אותו. לקחו אותנו למקום שהוא ההיפך מגאולה, למקום שמאופיין בצרות ובצמצום. איש לא שאל אותנו אם רצוננו בכך, להיפרד זה מידה של זו למספר לא ידוע של שנים, ולחיות בבדידות המחפירה, המכפישה, המחביאה את כל מי שאנחנו בעצם. אחרי הלקיחה, באה גאולה. 'וגאלתי'. אבל לא שלך, את עדיין מחכה בפינה שמישהו יראה אותך. שמישהו ישים לב לצחות הנשמה, לרצון הלב...אך הגאולה נמצאת כעת במקום אחר. ואחרי הדמעות והבכיות לחינם, כשאת מצליחה איכשהו לסדר את מחלפות התפילות ולקלוע אותן לצמות של ילדה תמימה שדבר לא חסר בחייה מלבד אהבה, את מישירה מבט למעלה ובמבט הכי כן שאת מצליחה לגייס באותו רגע, את לוחשת באוזנו של אביך:  'בסדר אבא, אם זה מה שאתה רוצה – אני אמשיך לחכות. אני אמשיך לקוות שמתישהו, אולי... אני אמשיך להתפלל על זה. אנ

הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים I see you hiding in my teary eyes, Blue as I've never seen before. Like a wild ocean that growing wise, Day by day, he knows much more... I see you looking for me deep down As if we've never drowned together. Tell me ,love, have you already found, My rusty treasures, that were lost forever? I see you weeping for my best years, Sharing memories with those who care. I see you praying for my golden tears, To wash your sadness and despair. I see the secret with thy waves, Coming up for me, to bow! Don't worry love, I won't tell, Those sailing souls all that I know... They will never guess what's wrong, They will never understand. How, our time Through dust and fog, Fell forever from your surface hands.

את ההתבודדות הזו כתבתי בשמיני של  פסח  שנת 2011. בהיותי רווקה החיה במדינה זרה (ניו יורק), חוויתי אז בדידות כפולה, ולא הבנתי מדוע. מדוע דווקא אני נבחרתי על ידי הבדידות, להיות זו שהיא 'זורקת' את עצמה עליי. וזה מה שיצא: פתאום, ממרחק של 13 שנה, אני צופה בשירה האחרת שהשארתי מאחור, משתרכת אחר הבטחותיי וקולטת כמה השתניתי. ובכל זאת, בין כל הדברים שהשתנו – דבר אחד בכל זאת לא השתנה: הבדידות! האם היא לא למדה ממני משהו בשעות היפות שלי, ברגעי האמת ההם שבהם החלטתי ביני לבינך, לקבל את המצב שלי כמות שהוא ולשמוח בו כמוצאת שלל רב? לחיות כאילו אני 'שניים' כבר עכשיו, ולמלא לעצמי את כל החסרונות שבנפש – עוד הרבה לפני שמגיע החתן? היא עומדת מולי כמו  Sweet sixteen . נערה עם עקבים וליפסטיק אדום, שתעשה הכול כדי שיבחינו בה – ודורשת שאתייחס אליה. ומה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה להגיד לה שזו לא הדרך להשיג תשומת לב או לזכות להכרה – להפיל את עצמך על זרועות האדם הראשון שנותן לך מחמאה. אז נתתי לך מחמאה. אמרתי שדווקא איתך, בדידות יקרה שלי, למדתי את השיעורים הכי עמוקים בחיים. שדווקא