עכשיו הם נזכרים לומר לי שהשחלות שלי מבוגרות מדי?

ממש כמו יעקב אבינו בשעתו, במשך 14 שנה עבדתי ללבן בעבור רחל: עבדתי בעבור כל הדברים ה'לבנים' והטובים - התקווה, השמחה, האהבה, הזיווג, הדעת, הפרנסה, הזכות למלא את ייעודי ולהפוך לאמא... בעבור רחל - שמסמלת את כוח הוויתור. כמוה גם אני ויתרתי על כל מי שאהבתי ועל כל מה שיכל לצאת ממני ( השבטים) - באהבתי אותה.

לא את עצמי אהבתי, כי אם 'אותה'. רציתי שיהיה לכולם טוב, רציתי שכולם ישמחו ויגשימו את החלומות שלהם, גם במחיר של לוותר עבורם על החלומות שלי.

הוא - לבן הארמי - רימה אותי ועדיין ממשיך לרמות. אבל אתה, בורא עולם שלי, לא כמותו. ומעשיך אינם מעשיו. 

עשיתי מה שיכולתי כשיצאתי למסע הזה, בחיפוש אחר הצלע שלי - שאמנם נמצאת בתוכי, אבל אין יום שאני לא חסרה אותה. אין לי תלונות, כי אני יודעת שיש סיבה לעיכוב. יש שכל בהחלטות שהחלטת מימים ימימה, עוד לפני שירדתי לעולם המגושם הזה ולמדתי להילחם על כל פיסת שפיות - גם אם אני לא תמיד מצליחה להבין אותו.


הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים

אז איך זה יכול להיות שאני חסרה משהו שכבר קיים בי? איך זה יכול להיות שהחיפוש נמשך ולא מסתיים במציאה? הרי זה אמור להיות כל כך קרוב, כל כך ברור... אבל זה לא. ואני לא באמת יודעת איפה החצי השני שלי נמצא. חיפשתי בכל הפינות, בין כל החרכים...

ולא. אני לא יודעת איך להשיב לעצמי את עצמי - המחייכת, המאמינה, היודעת שהנס בוא יבוא - למרות כל התחזיות הפסימיות. 

חבי כמעט רגע: נחבאתי כמו שביקשת, אבל הרגע הפך למילוני רגעים שלא יחזרו

עכשיו, אחרי 14 שנות חיפוש עקר, הם אומרים לי שכבר מאוחר מדי. שהשחלות כבר לא מה שהיו פעם, כשרק התחלתי לחלום. שמלאי הביציות התרוקן, ושאבדה חיוניותי. 

ואני - אן אלך לבכות את מה שנשאר מהחלום הפצוע וזב הדם - להיות אמא? אן אלך להשקיט את הנשמה ההומה, המבקשת מחסה מפני אפוקליפסת הרווקות הנצחית? וכי זה הזמן להגיד לי שאין בי עוד צורך, ושאני יכולה להמשיך להתבוסס בחומצה הזרחתית עד שאתכלה לעד? 

והיכן ההבטחות שהובטחו לי כשירדתי לעולם - 'בת פלוני לפלוני'? עד מתי אשאר עלומת שם וזהות, קטומת איברים ותקווה?

וכי ממך ייפלא דבר?

אתה, שמעשיך אינם כשל בשר ודם, וחוכמתך האלוקית 'עלתה על כולנה'. צא לקראתי אבא, וראני בעוניי. ראני במאמציי לדחוף את הסלע הנוקשה והענק הזה, למטה, אל התהום. הלא הבטחת: "חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם".

נחבאתי כמו שביקשת. הייתי בצד הרבה יותר מדי זמן, אבל ה'כמעט רגע' הפך למיליוני רגעים של שנים שחלפו, ואינן עוד. ואני לא רוצה לאחר את הרכבת, אבא, למרות שהם אומרים שכבר איחרתי. 

אני לא מתייאשת מהאבדה שלי, אתה שומע? לא מתייאשת מהחיפוש

אני יודעת שאתך הכל יכול להשתנות. כי אין מי שיאמר לך מה תעשה, ואין מי שיקבע בעבורך כיצד תפעל. אתה מכונן המערכות כולם, מחדש מעשה בראשית, בכל יום ויום. אתה תחדש לי את מלאי השחלות, ותגיד 'די' לעלבוני הצורב כרווקה 'נצחית' ומנוצחת. 

אתה ורק אתה יודע כיצד לעשות זאת, כיצד למלא את המאגר המתרוקן של הביציות, ולהפרות אותן בזמנן עם האדם הנכון שיהא בעלי, עם האדם שבשבילו אני עובדת כבר 14 שנה - ב'רחל בתך הקטנה', אצל לבן. ובינינו אבא, בעיני רוחי אני רואה רק סוג אחד של לבן בתוך העבודה הסיזיפית - שמלת כלה וחליפת חתן. 

אני מחכה לך אבא. 

למרות הקושי, למרות הדמעות, למרות התקווה המתכלה, למרות הגולל שסגרו עליי מבעוד מועד, למרות ההתבוססות הארוכה והכואבת בחומצת הבדידות. ואני יודעת, שמאחורי כל המאמרים הרפואיים בעולם, מאחורי כל הידענות המופלגת שמצליחה להוציא ממני את הייאוש הכי גדול - יש רק אמת אחת - אין עוד מלבדו. 

אז ממש עכשיו, רגע לפני שהרכבת חולפת על פניי לנצח, אני עומדת כאן לפניך. ריקה מתובנות, ריקה ממעשים, ריקה ומרוקנת. הכל התרוקן, אבא, אבל לא אני זו שאומר נואש. אני לא מתייאשת מהאבדה שלי, אתה שומע? לא מתייאשת מהחיפוש, לא מתייאשת מהרחמים, לא מתייאשת מהציפייה לגאולה. 

כי רגע לפני שהרכבת חולפת על פניי, אני מאמינה באמונה שלימה - שאתה תעזור לי, ותזכה אותי להיות אמא. תזכה אותי לפגוש את הנשמה התאומה, ההומה, הדוממה, שאולי נמצאת ממש כאן, לידי, ומרוב החיפושים והסיבובים המהירים - אני פשוט לא מצליחה לראות אותה. 

איזה מזל שעיניך עוד פקוחות לרווחה, ומשגיחות על כל צעד ושעל שלי. אני יודעת אבא, שאתה תבוא בזמן. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. רגע לפני שאשאר בתחנה המושלגת, ואקפא כאן מקור!