דילוג לתוכן הראשי

לא נמאס לך להמשיך לחכות לאביר על הסוס הלבן? זה מה שאת צריכה לעשות כדי לה...

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

את האמנית של הישועה שלך. אל תבזבזי את חומר הגלם על דברים שאינם בשבילך

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם ...

מכתב תגובה לרווקות המתאבלות, שהורגות את הילדים שלהן הרבה לפני שנתנו להם סיכוי לחיות

כבר מהשורות הראשונות שקראתי במכתבך, ידעתי שאין סיכוי שאני מתעלמת ממך. משהו בזעקת השבר האילמת שלך, אילץ אותי להישיר מבט אל החיים שלי ושלך ושל כל הרווקות המתבגרות שמתבוססות בביצה הטובענית של הרחמים העצמיים, ולצעוק אליי-אלייך-אליהן: לא. זה לא ייתכן שזה כל מה שזה, זה לא ייתכן שכאן ייסגר הגולל. אני לא יודעת מה חסר, אוקיי? כמוך, גם אני עדיין בחיפוש המתמשך. עוד לא מצאתי, ועוד לא הבנתי מה התכלית של כל ההמתנה הזו. כמוך, גם אני התייאשתי עשרות אלפי פעמים, בכיתי את הדמעות שלך על אינספור כריות, ולא. אני עוד לא יודעת באילו מילים לבחור, כדי להרגיע אותך. באילו מילים לבחור כדי שתביני שאני לא שופטת אותך, שאני מבינה לגמרי את מה שעובר עלייך, ורוצה שתזכי- שאזכה-שנזכה, כולנו יחד, בחופה אחת גדולה של אהבה, תקווה ושמחה. "אני אישה בת 41, דתייה ורווקה. אני כותבת בעילום שם, כי אני מישהי שקשה לחברה לראות. אישה שלא ממלאת את ייעודה", כתבת את המילים שאני והן, עשרות רווקות דתיות, רק חולמות להגות על דל שפתינו. במכתבך תיארת עצמך כבחורה רגילה לגמרי: "נראית בסדר, עובדת ויש לי תוכן פנימי. עברתי ...

כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים

כבר חודשים שאני מרגישה כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים... פעם היא הייתה מיוחדת, נדירה... היום יש מלאנת'לפים כמוה. למה? מי החליט שדווקא היא תעבור למחלקת עודפים, ומי לכתחילה חשב שהיא כל כך מיוחדת ויפה - שזה דווקא טוב להצמיד לה תג עם מחיר מרקיע שחקים שרק יחידי סגולה יכולים לעמוד בו.  מי נתן לה את התחושה המדהימה הזו שהיא 'מורמת' משאר הבדים? שהיא לא עוד חולצה, לא עוד מוצר שסופו להיזרק בחוסר שימת לב לערימה הממתנת של הכביסה המלוכלכת. אלא מוצר שמי שקונה אותו גם משקיע מחשבה מרובה כיצד לשמור אותו נקי, כיצד לתחזק אותו באופן כזה שהוא יישאר 'שלו' לכמה שיותר זמן.  כמה נורא זה להיות 'עוד' סוג של נשמה במחלקת עודפים - נשמות שיש כמותן טו מאץ' בשוק... נשמות שאין בהן שום ייחוד, שום בשורה... שהן כמו כולן, איכשהו מוצאות בסוף מישהו להתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם. איכשהו מוכנות להסתפק בשיריים ולוותר על המהות הפנימית הכל כך עוצמתית שלהן.  האם גם אנחנו כמו כל אותם 'בדים', מרגישות שכבר אין לנו סיכוי לחזור בחזרה למחלקת היוקרה? מה אנחנו צריכות לע...