מה עושה המורה בשעת מבחן? שותק. זו הסיבה שהשם לא מדבר איתך עכשיו, ותפסיקי לרצות למחוק את הלוח כל הזמן

 

בס"ד

כולנו למדנו בבית ספר, וכולנו עברנו שעות מבחן - אבל כשזה מגיע לדייטים, פתאום אנחנו שוכחות שבזמן מבחן (או ניסיון, כמו שקוראים לזה בחיים עצמם) גם המורה הטוב ביותר עושה דבר אחד ויחיד - שותק.

למרבה הצער, רווקות לא מסוגלות לשתוק. הן גם לא מסוגלות לראות שמישהו שותק לידן. "תגיד לי הכל, תגיד מצדי שאתה לא רוצה - אבל תגיד". השתיקה הורגת אותן. היא כולאת אותן בכלוב מזהב, ונוטלת מהן את יכולת ההתמצאות 'במרחב'. היא מצמצמת אותן למשבצת קטנה של כלום, וזה בדיוק מה שהן מרגישות בתוכן. כלום אחד גדול. 

הן רוצות שמישהו יפסיק לשתוק, שמישהו יתחיל לדבר ולגלות להן את כל הסודות הנעלמים. שמישהו יגיד להן למה בנקודה מסוימת בחיים הכל כך מושלמים שלהן - משהו עצר, נשבר, נגמר וכבר לא לעולם לא יהיה אותו דבר. 

הן רוצות שמישהו יחבק אותן כמו שמחבקים דוב ענק ויגיד להן שעכשיו זהו, 'אבא כבר הגיע' ומעכשיו הן לא יצטרכו לחכות לו בשער... שיחזור מאיפה שזה לא יהיה שהוא הלך אליו. 

וכשזה לא קורה, כשאף אחד לא מדבר איתן, כשכולם שותקים ושותקים ושותקים כל הזמן - הרווקה הופכת לשתיקה במהות שלה. כבר אין לה מה להגיד - לא לעצמה, לא לדודה התורנית המעצבנת שאומרת 'בקרוב אצלך' בכל אירוע משפחתי, ולא לו. לקב"ה שיושב למעלה ומסתכל. מסתכל ובוחן איך היא תגיב הפעם, וממשיך לשתוק. 

"אבל איך זה שלא נגמר המבחן?", מזדעקת התלמידה שבך, שכלל לא שמה לב שעברו רק חמש דקות מאז שהוא התחיל. בעינייך זה נצח, אבל בשבילו שמכיר את 'טיב' החומר שלך ויודע בדיוק למה את מסוגלת וכמה ראוי 'להעמיס' על הכתפיים שלך לפי גודל הנשמה שלך - לא נבהל מהזעקה שלך. הוא ממשיך לבחון אותך. 

למרות שאנחנו כבר לא בבית הספר, תקופת המבחנים עוד לא נגמרה וכמוה גם תקופת ההתפתחות שלנו

כהורים, כולנו מתפללים על הילדים שלנו שהם יזכו למחנכים טובים. מורים שהם לא רק אוצר בלום של ידיעות אלא גם שק של אהבה וחמלה כלפי הרכים, שגדלים ומחקים את המעשים של הגדולים שהיו סביבם ואמרו את הדברים הנכונים ברגע הנכון. 

האם מורה ששותק הוא מורה טוב? האם המורה תמיד צריך לשתוק, או שלפעמים חשוב שיגיד? מתי ואיך בדיוק אתם הייתם רוצים שהמורים 'יפתחו' את הפה. גם הקב"ה, אבא שלנו שבשמיים, הוא מורה. בזמני המבחנים הוא יושב ושותק, וכשצריך לדבר - הוא מדבר איתנו בדרכו הוא. 

תארו לכם שבמקום לשתוק, המורה יתחיל לעבור ילד ילד באמצע המבחן, ולגלות לו את התשובות הנכונות תוך שהוא מלטף אותו בראשו ומבטיח לתת לו סוכרייה מתוקה אם יכתוב את התשובה מהר, ויגלה אותה גם לילד שלידו. כהורים, האם הייתם מסכימים שהורה כזה ימשיך 'ללמד' בבית הספר? הרי כל בר דעת יודה: מורה כזה הוא אולי טוב לספרים, לאגדות - אבל בחיים עצמם, כל הורה מבין שהוא רוצה שהילד שלו יתפתח בכוחות עצמו. 

אף הורה נורמאלי לא יסכים לעצור את תהליך ההתפתחות הטבעי של הילד, בדיוק ההפך. הוא ילמד ויחקור ויעשה הכל כדי לברר מהי ההתפתחות הנכונה והמתאימה לכל גיל, ויוודא שהילד מקבל אותה. 

למרות שאנחנו כבר לא בבית הספר, תקופת המבחנים עוד לא נגמרה וכמוה גם תקופת ההתפתחות שלנו - שלמעשה נמשכת כל החיים. בכל שלב בחייך את נדרשת למבחן חדש, להתאים את עצמך למציאות שונה, לסיטואציות אחרות. 

תזכרי שהנכשל הוא לא זה שכתב  X= 2 או Y=13

אז מה לעשות אם המבחן עדיין לא נגמר? קודם כל תשמחי. 

מה את יודעת מה נהיה עכשיו מהמילים שאת אומרת ומבטאת לאוויר העולם, בזמן הניסיון, בזמן המבחן? תכתבי את התשובות כמו שלימדו אותך, ואל תשכחי להראות את הדרך לפיתרון. אל תעשי איקס על התשובה שלך, כי בא לך שהבוחן יראה רק את התוצאה. גם הבורא הוא מתמטיקאי בחסד עליון, והוא רוצה וחשוב לו לראות את הדרך שאת עוברת, הרבה יותר מאת התוצאה. מה זה משנה אם כתבת X= 2 או Y=13.

מה שמשנה היא איך הגעת לתוצאה הזו. 

כמה תפילות התפללת על החיסרון שאת מרגישה? כמה לימדת את עצמך שלא ליפול לזרועותיה המחבקות של העצבות האיומה והשלילית וברחת לזרועותיה המעט סגורות של השמחה? לשם תמיד קשה יותר לברוח. אנחנו אוהבות לרחם על עצמנו כשזה מגיע למבחנים ארוכים. 

בא לנו לעבור עם ספוג על הלוח, ופשוט למחוק את הכל. 

שאף אחד לא יראה את השנים, את המבטים המרחמים, ואת התפילות שכבר מרגישות בין אצבעותינו כמו פירורי שיניים רקובות, שאם לא יטפלו בהן עכשיו - יצטרכו להיפרד מהן לנצח. 

אבל אי אפשר למחוק. את יודעת למה? כי בשביל האחד והיחיד שחשוב לו מה את מרגישה ואיך את חושבת - הדרך היא הכל. הדרך היא הרבה יותר חשובה מהתוצאה. את יודעת למה את עוד לא התחתנת? כי בשמיים רוצים לשמוע צעקה. בשמיים רוצים לראות עד לאיפה את מסוגלת למתוח את השריר של האמונה, שהתאמנת עליו באזור הנוחות יפה מאוד, אבל מה לעשות שהמבחן הוא זה שקובע? 

את יכולה לנהוג נורא יפה על הכביש כשאת עם מורה הנהיגה שלך - אבל בפועל, אם לא הוכחת את עצמך במבחן המעשי, אין לך רישיון. קפיש??? את הבוחן זה לא מעניין שקשה לך, שהמבחן ארוך מדי ושנמאס לך לחזור שוב ושוב על אותה פעולה (ימינה, שמאלה ואם לא אומרים כלום אז ישר). 

עכשיו את על הכביש של החיים שלך, של הנצח שלך - בעולם הזה ובעולם הבא. 

אם שותקים ולא אומרים לך כלום - סעי ישר. תהיי ישרה בדרך שלך -תמשיכי ללמוד, תמשיכי להתפתח, תמשיכי להציב לעצמך מטרות ויעדים, ותביטי קדימה, אל עבר המטרות שהצבת לעצמך. אל תראי בעיניים עד שתכבשי את כולן, אחת לאחת. כי להגיד לך את האמת, מה שאני שומעת במילה 'מטרות' הוא מטר - אות. כשניטח עלייך מטר של ניסיונות ומבחנים, זו האות שמבשרת לך כי עלייך לעבור אותם בשמחה. 

מה שזה לא יהיה שמקדם את פנייך - תעצרי ותודי עליו, ואחר כך, אחרי שהסערה קצת תשכך, תמשיכי קדימה. תזכרי שהנכשל הוא לא זה שכתב  X= 2 או Y=13. הנכשל הוא זה שהתעייף מהדרך, ועצר. התייאש ולא הגיע לעולם למטרה שלו.