דילוג לתוכן הראשי

זוגיות נכונה - לא רק בשנה הראשונה

 


ישנה מין טעות כזאת, שנפוצה במיוחד בקרב בעלות תשובה שמתחנכות במדרשיות לבעלות תשובה - ואין לי מושג למה או איך ומתי השתרשה תפישת העולם הזו שאומרת שצריכים הרבה תפילות שהשנה הראשונה לנישואין תעבור בשלום. 


וכי אתם מכירים משהו שלא צריכים להשקיע בו הרבה תפילות כדי שיצליח?

אין 'חיה' כזאת. מניסיון. 

וחוץ מזה, למה להתפלל דווקא על השנה הראשונה ולא על החיים ביחד? יש לכן מושג כמה, כמה עזרה משמיים צריכים כדי שהזוגיות הזאת תשרוד את כל משברי החיים? כמה עזרה משמיים צריכים על כל דבר הכי קטן... בכל תחום שהוא בחיים... אז על השנה הראשונה אתן מדברות איתי?

מה עם הפרנסה?

מה עם הרוחניות?

מה עם חינוך הילדים?

מה עם השאלות הגדולות של החיים שצריכים להתמודד איתן ביחד - לאיזה בית ספר נשלח, איזה חינוך יקבלו הילדים, לאלו מבוגרים אנחנו רוצים שהם יגדלו ומה הדוגמה שאנחנו רוצים לתת בבית?

כל כך הרבה דברים שצריכים לשים עליהם את הדעת ואת הלב. לחשוב ולהרגיש ביחד, כי זה תמיד הולך ביחד, המחשבה וההרגשה. 


הנישואין כשמם כן הם - באו לנשא ולהרים אותך למעלה

וזה בדיוק מה שחשוב לי להעביר לרווקות שזה עתה מצאו את זיווגן בחסדי השם. אל תתפללו רק על השנה הראשונה. תתפללו על החיים שאתם בונים בשנה הזו, וגם באלו שאחריה. 

תבקשו להתאים ואל תנסו להתאים אחרים למשבצת שלכן. הבעל שלכן, בדיוק כמותכן, הגיע עם סך רעיונות, הרגלים וכלים שעיצבו אותו להיות מי שהוא היום. אם התוצאה לא מוצאת חן בעינייך רגע אחרי הנישואין - זו לא סיבה לוותר, אלא סיבה לחשוב קצת יותר מה עוד את יכולה לעשות שלא עשית. הנישואין כשמם כן הם - באו לנשא ולהרים אותך למעלה, מתוך כל מה שאת עוברת. 

אם תוותרי עליהם, לא באמת תדעי למה את מסוגלת. 

ולא, אני לא מכריחה אותך להישאר איפה שלא טוב לך, אני פשוט אומרת שלפעמים אפשר לנסות בדרך קצת אחרת, אפשר להנמיך ציפיות, אפשר לחיות טוב גם אם זה לא בדיוק מה שראית בעיני רוחך. 

זוגיות טובה לא נבנית בין רגע - היא נבנית יום אחר יום, בזכות אותם 'תככים' שאת מנסה לברוח מהם. זוגיות טובה היא החלטה, ותו לא. החלטה לחיות טוב, לדבר טוב, לחשוב טוב, להגיב טוב, לנסות בטוב - גם אם יש ימים רעים.



איך אני רוצה שהבית שלי ייראה?

וכאן, אולי את נדרשת בעצם להגדיר מחדש מה זה טוב ומה זה רע, כי את יודעת, הכל יחסי בחיים. יש הרבה רווקות שישמחו להתחלף עם ה'רע' שאת מוצאת בחיים שלך, רק משום שאת הגדרת את הטוב בצורה לא נכונה. 

האם צעקות בבית זה טוב או רע? יש נשים שהתרגלו לחיות בבית שצועקים בו, ולכן חושבות שצעקות זו הדרך לפתור דברים. טעות. בצעקות לא פותרים שום דבר, מקסימום מחריבים. 

שבי עם עצמך ותעשי חושבים: איך אני רוצה שהבית שלי ייראה? איך אני רוצה שהילדים שלי ייראו? מה אני רוצה שהם יראו בבית? מה אני רוצה שהם ישמעו בבית? איזו דוגמה אני רוצה להוות להם? מה חשוב יותר ממה? האם יש בי דברים שאני לא רוצה שהילדים שלי יעתיקו ממני? ואם כן, מה אני עושה בשביל זה?

יש אינסוף דברים שצריכים להתבונן בהם, שצריכים לחשוב עליהם, שצריכים להבין אותם לעומק ושצריכים להתפלל עליהם. אז על השנה הראשונה את מדברת איתי?כל דבר שתפגשי בחייך בפעם הראשונה הוא בבחינת 'השנה הראשונה' בשבילך, והתחושות והתובנות שתקבלי בו - יהוו קניין נצחי בחייכם הזוגיים והמשפחתיים. 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

את האמנית של הישועה שלך. אל תבזבזי את חומר הגלם על דברים שאינם בשבילך

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם ...

כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים

כבר חודשים שאני מרגישה כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים... פעם היא הייתה מיוחדת, נדירה... היום יש מלאנת'לפים כמוה. למה? מי החליט שדווקא היא תעבור למחלקת עודפים, ומי לכתחילה חשב שהיא כל כך מיוחדת ויפה - שזה דווקא טוב להצמיד לה תג עם מחיר מרקיע שחקים שרק יחידי סגולה יכולים לעמוד בו.  מי נתן לה את התחושה המדהימה הזו שהיא 'מורמת' משאר הבדים? שהיא לא עוד חולצה, לא עוד מוצר שסופו להיזרק בחוסר שימת לב לערימה הממתנת של הכביסה המלוכלכת. אלא מוצר שמי שקונה אותו גם משקיע מחשבה מרובה כיצד לשמור אותו נקי, כיצד לתחזק אותו באופן כזה שהוא יישאר 'שלו' לכמה שיותר זמן.  כמה נורא זה להיות 'עוד' סוג של נשמה במחלקת עודפים - נשמות שיש כמותן טו מאץ' בשוק... נשמות שאין בהן שום ייחוד, שום בשורה... שהן כמו כולן, איכשהו מוצאות בסוף מישהו להתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם. איכשהו מוכנות להסתפק בשיריים ולוותר על המהות הפנימית הכל כך עוצמתית שלהן.  האם גם אנחנו כמו כל אותם 'בדים', מרגישות שכבר אין לנו סיכוי לחזור בחזרה למחלקת היוקרה? מה אנחנו צריכות לע...

כל גאולה, אפילו הכי קטנה – מתחילה לנו מבפנים

אתמול קיבלתי ישועה גדולה. לא, אני עוד לא הולכת לבשר לכם שאני מתחתנת, אבל אם זה ינחם אתכם – מדובר בישועה גדולה הרבה יותר מזה. ישועת הנפש. אומרים שכל שידוך מקרב אלינו את מה ששלנו, ואני חושבת שכל שידוך גם מקרב אותנו על עצמנו ומדייק אותנו מול רצונותינו ושאיפותינו. מאפשר לנו לראות מה חשוב יותר ופחות, על מה כדאי להמשיך להתעקש ואיפה כדאי להרפות, ובכלל – מאיר לנו את הדרכים הצדדיות שבנפש, אלו שמעולם לא צעדנו בהן. כזו היא הדרך שגיליתי בי אתמול, רגע לפני שיצאתי לשידוך המאה, או המאה ואחת או אולי בעצם המאתיים – אבל שטויות. מי סופר את הדקות כשהוא נהנה מהדרך, לא ככה? השידוך עצמו היה נחמד. אבל היה שם משהו באוויר, שלא היה באף שידוך אחר – הכלה. לראשונה בהיסטוריית השידוכים הענפה שלי, סוף סוף למדתי להכיל את עצמי באמת. להסתכל בראי כשאני נטולת איפור, עם גוף שהשתנה לבלי היכר עם השנים, ללא פאן או לבוש מושקע מדי, ואתם יודעים מה? אפילו ללא מחשבה יתירה על מה יהיה ואיך יהיה ואיך יסתכלו עליי, ואיזה רושם יתקבל, והאם אצליח להוציא את הפנימיות המשוועת להכרה החוצה, והאם הוא הזיווג או שמא זה עוד ניסיון שסופ...