דילוג לתוכן הראשי

זוגיות נכונה - לא רק בשנה הראשונה

 


ישנה מין טעות כזאת, שנפוצה במיוחד בקרב בעלות תשובה שמתחנכות במדרשיות לבעלות תשובה - ואין לי מושג למה או איך ומתי השתרשה תפישת העולם הזו שאומרת שצריכים הרבה תפילות שהשנה הראשונה לנישואין תעבור בשלום. 


וכי אתם מכירים משהו שלא צריכים להשקיע בו הרבה תפילות כדי שיצליח?

אין 'חיה' כזאת. מניסיון. 

וחוץ מזה, למה להתפלל דווקא על השנה הראשונה ולא על החיים ביחד? יש לכן מושג כמה, כמה עזרה משמיים צריכים כדי שהזוגיות הזאת תשרוד את כל משברי החיים? כמה עזרה משמיים צריכים על כל דבר הכי קטן... בכל תחום שהוא בחיים... אז על השנה הראשונה אתן מדברות איתי?

מה עם הפרנסה?

מה עם הרוחניות?

מה עם חינוך הילדים?

מה עם השאלות הגדולות של החיים שצריכים להתמודד איתן ביחד - לאיזה בית ספר נשלח, איזה חינוך יקבלו הילדים, לאלו מבוגרים אנחנו רוצים שהם יגדלו ומה הדוגמה שאנחנו רוצים לתת בבית?

כל כך הרבה דברים שצריכים לשים עליהם את הדעת ואת הלב. לחשוב ולהרגיש ביחד, כי זה תמיד הולך ביחד, המחשבה וההרגשה. 


הנישואין כשמם כן הם - באו לנשא ולהרים אותך למעלה

וזה בדיוק מה שחשוב לי להעביר לרווקות שזה עתה מצאו את זיווגן בחסדי השם. אל תתפללו רק על השנה הראשונה. תתפללו על החיים שאתם בונים בשנה הזו, וגם באלו שאחריה. 

תבקשו להתאים ואל תנסו להתאים אחרים למשבצת שלכן. הבעל שלכן, בדיוק כמותכן, הגיע עם סך רעיונות, הרגלים וכלים שעיצבו אותו להיות מי שהוא היום. אם התוצאה לא מוצאת חן בעינייך רגע אחרי הנישואין - זו לא סיבה לוותר, אלא סיבה לחשוב קצת יותר מה עוד את יכולה לעשות שלא עשית. הנישואין כשמם כן הם - באו לנשא ולהרים אותך למעלה, מתוך כל מה שאת עוברת. 

אם תוותרי עליהם, לא באמת תדעי למה את מסוגלת. 

ולא, אני לא מכריחה אותך להישאר איפה שלא טוב לך, אני פשוט אומרת שלפעמים אפשר לנסות בדרך קצת אחרת, אפשר להנמיך ציפיות, אפשר לחיות טוב גם אם זה לא בדיוק מה שראית בעיני רוחך. 

זוגיות טובה לא נבנית בין רגע - היא נבנית יום אחר יום, בזכות אותם 'תככים' שאת מנסה לברוח מהם. זוגיות טובה היא החלטה, ותו לא. החלטה לחיות טוב, לדבר טוב, לחשוב טוב, להגיב טוב, לנסות בטוב - גם אם יש ימים רעים.



איך אני רוצה שהבית שלי ייראה?

וכאן, אולי את נדרשת בעצם להגדיר מחדש מה זה טוב ומה זה רע, כי את יודעת, הכל יחסי בחיים. יש הרבה רווקות שישמחו להתחלף עם ה'רע' שאת מוצאת בחיים שלך, רק משום שאת הגדרת את הטוב בצורה לא נכונה. 

האם צעקות בבית זה טוב או רע? יש נשים שהתרגלו לחיות בבית שצועקים בו, ולכן חושבות שצעקות זו הדרך לפתור דברים. טעות. בצעקות לא פותרים שום דבר, מקסימום מחריבים. 

שבי עם עצמך ותעשי חושבים: איך אני רוצה שהבית שלי ייראה? איך אני רוצה שהילדים שלי ייראו? מה אני רוצה שהם יראו בבית? מה אני רוצה שהם ישמעו בבית? איזו דוגמה אני רוצה להוות להם? מה חשוב יותר ממה? האם יש בי דברים שאני לא רוצה שהילדים שלי יעתיקו ממני? ואם כן, מה אני עושה בשביל זה?

יש אינסוף דברים שצריכים להתבונן בהם, שצריכים לחשוב עליהם, שצריכים להבין אותם לעומק ושצריכים להתפלל עליהם. אז על השנה הראשונה את מדברת איתי?כל דבר שתפגשי בחייך בפעם הראשונה הוא בבחינת 'השנה הראשונה' בשבילך, והתחושות והתובנות שתקבלי בו - יהוו קניין נצחי בחייכם הזוגיים והמשפחתיים. 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

את האמנית של הישועה שלך. אל תבזבזי את חומר הגלם על דברים שאינם בשבילך

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם ...

מה הטעם להמשיך לצאת לדייטים, אם בסופם אני תמיד מתאכזבת?

כשמתבוננים בזה לעומק, מבינים שבאמת באמת - אין שום דבר רע בלהיות רווקה. אז למה אנחנו בכל זאת מכורכמות וממורמרות על כך שלא מצאנו את האחד שלנו? למה קשה לנו כל כך להישיר מבט מחוייך אל הבדידות שעוטפת אותנו מכל כיוון, ולחבק אותה חזק כאילו היא החברה הכי טובה שלנו? למה קשה לנו לראות את הרווקות כחוויה מרגשת ואפילו מלהיבה? ל א, אני לא מציעה לכן ולי לדלג על התקופה הזו ולהעמיד פנים שהיא לא באמת כאן, שאתן לא באמת בתוכה.  היא כאן, היא נוכחת יותר מתמיד והיא לא מתכוונת ללכת לשומקום, לפני שמשמיים יתנו לה אישור לכך. אז מה עושים? איך ממשיכים להאמין בעצמנו, להאמין באהבה שאנחנו מבקשות, להאמין שהטוב קיים גם אם עוד לא מצאנו אותו? אם אנחנו רוצות בסופו של התהליך לפגוש את הטוב הזה, את אהבת חיינו אם תרצו - יש רק דרך אחת לעשות זאת, ו היא  - למרות הכאב, למרות האכזבות שהיו עד כה ולמרות הרצון לברוח משם הכי רחוק שאפשר -  להמשיך לצאת לדייטים.   כמה? אף אחד לא יכול לענות לך על כך.  אני לא אומרת לך לבזבז את הזמן שלך על אנשים שלכתחילה את יודעת שהם לא הטייפ שלך, וברור שיש כאן צור...

מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד?

פעם הייתי נורמאלית. אנשים איכותיים רצו בקרבתי, כולם חשבו שאני משהו מיוחד. החיים נראו כמשהו מאוד מבטיח, כזה שעתיד להביא אתו רק דברים טובים. בכל יום חלפו על פניי אנשים שונים, טיילתי בעולם, חברות הקיפו אותי ולא הייתה לי דקה מנוחה – תמיד היה מה לעשות, לאן ללכת, את מי לבקר, על מה לדבר, עם מי לבלות. ואפילו שהעצבות הייתה שם תמיד, בין מילות השירים שכתבתי לעצמי – אף פעם לא חשבתי שהיא עלולה לעטוף אותי כמו שעוטפים מתנה שבירה: באינספור שכבות. אולי לא תאמינו לי, אבל אז, באמת חשבתי שלא חסר לי שום דבר. שאני מאושרת. מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד? או אפילו פחות גרוע. הרבה פחות גרוע. כמו, שלא יהיה את מי לפגוש, שלא יהיה על מה לדבר, שגם כשאת סוף סוף נמצאת באיזה אירוע חברתי – השעות יזדחלו לאט, לאט, לאט... ויחרשו קמטים של געגועים למה שהיה, למי שהיית, למה שחלמת עליו, עוד הרבה לפני שהבנת, שלא כל  חלום  ראוי להתגשם. בשיא הכנות, בחלום הכי הזוי שלי, לא חלמתי להיות מי שאני היום: רווקה מתבגרת שנושקת לגיל 40, ואחרי עשרות שידוכים, אם לא מאות, שום סימן לישועה לא נראה...