למי קראתם בררנית?

בהתחלה הכל היה בסדר. יצאת לפגישות כמו כולן, שמעת שיעורים על איך שזה צריך להיראות ועשית את כל מה שצריך לפי הספר ובכל זאת – זה לא הלך. היום הם קוראים לך 'הבררנית'. קומץ השדכניות שעוד מואיל בטובו לענות לך, כבר לא להוט כבעבר לחשוב בפעם המי יודע כמה, על שידוך הגון שיכול להתאים לכל ה'שגעונות שלך'. במקרה הטוב הן מוכנות לרכון (תוך כדי מאמץ עילאי מצדן, שלא נחסך לרגע מאוזנייך הקשובות) לעבר יומנן הפתוח ולעבור ברפרוף על הדפים הדהויים שכבר זמן רב לא ידעו בשורה טובה בהם – ולבסוף, למלט אנחת רווחה תוך כדי שהן מכריזות: 'זהו, מצאתי'. אוזנייך מזדקרות, ליבך לא יכול שלא לרקוד משמחה (בכל זאת – עברו כבר כמה חודשים מאז הוצע לך שידוך הגיוני) ומוחך לא יכול שלא לחשוב על איך זה יהיה ומתי והיכן. 'תשמעי, הוא אמנם בן 48, גרוש עם שלושה ילדים - אבל הוא מקסים. מזכיר אותך אפילו'. 'כן? במה בדיוק מזכיר אותי?' כמעט עניתי לה. 'האם גם הוא כזה מצחיק, טוב לב, חכם ושנון'. אז זהו, שהיא דווקא התכוונה לדמיון אחר לגמרי – לשנינו מכנה משותף בולט מאין כמותו, שעולה כנראה על כל חלקה טובה שהיא. ניחשתם נכון - שנינו בררנים.

הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים

'באיזו זכות יש לגבר גרוש בן 48 עם שלושה ילדים –להיות בררן?', אני שומעת את עצמי אומרת, ומיד מתחרטת על זה.

'זה מה שאני תמיד אומרת לכם. תפסיקו להיות בררנים. תיקחו מה שיש, ותגידו תודה רבה. אפשר לחשוב שאתם כל כך מושלמים. עוד כמה שנים, אף אחד לא יסתכל בכיוון שלכם'. חמודה השדכנית שלי. יודעת לעודד... ואל תראו אותה ככה – עם הדיבורים האלה היא הצליחה לשדך כבר למעלה ממאה זוגות. רק איתי לא הולך לה, מסכנה...רק אני לא מוכנה להתפשר. 'ומה... מה את חושבת שזה טוב להיות ככה? מה עדיף – להתחתן עם הגרוש או להישאר לבד', היא מנגנת לי על המצפון ואני כבר מתחילה להצטער שבכלל הכנסתי אותה לנישה הזו. אני והפה הגדול שלי. 'וכי לגרוש בן 48 לא מגיע להיות מאושר?', אני שומעת את עצמי שוב, הפעם בדציבלים עמומים יותר. 'אז מה אם יש לו דרישות? אז מה אם הוא רוצה בחורה שצעירה ממנו ב-15 שנה? סליחה. זו מדינה דמוקרטית, לא?'

'אז מה את אומרת? את רוצה להתחתן או לא?', אני שומעת אותה מתריסה בפניי. היא הרי יודעת את התשובה - זה לא עניין של רוצה או לא רוצה. אין מי שלא רוצה להתחתן, בפרט כשזה נוגע לגילאים מבוגרים, כשהשעון הביולוגי מתחיל לתקתק ולהזכיר בכל דקה ודקה כמה הזמן שלנו פה קצר, וכמה כדאי שנתחיל למהר אם אנחנו רוצות לזכות להיות אימהות, עוד בגלגול הזה.

'אני רוצה להתחתן', אמרתי בקול חלוש, כמעט מפוחד, 'אבל עם אחד כזה שיצדיק את ההמתנה שהמתנתי כל הזמן הזה. עם אחד כזה שכל מי שיכיר אותו, יבין סוף סוף למה חיכיתי כל כך הרבה שנים. עם אחד כזה שלא בחר בי בזכות מה שיש לי, אלא בזכות מה שיש בי. ויש בי המון'.

תאמינו או לא, יכולתי לראות את הרמת הגבה שלה ועיוות השפה התחתונה באותו אופן שבו הגיבה עשרות פעמים קודם לכן על דברים שלא מצאו חן בעיניה - גם מבעד לאפרכסת. מהצד שלה, אני 'עוד' בחורה רגילה. אבל מהצד שלי, מה ז'תומרת? אין עוד אחת כמוני. אני יצירתו החד פעמית והנפלאה של הקב"ה, בעולמו. וכך, גם כל אחת/אחד אחר. אז באיזו זכות היא אומרת לי להתפשר? באיזו זכות היא מבקרת אותי על כך שאני שואפת לבחור את מי שהכי מתאים לי, מתוך ההיצע המצומצם? באיזו זכות היא משפילה אותי בטענה שאני כבר לא 'אין' - וכי המפתחות לזיווג משורש נשמתי נמצאות בבלעדיות שלה או של כמותה? באיזו זכות היא מצמצמת את הקב"ה שלי, שברא אותי, הקב"ה שהוא גדול מני ים וכוחו אינסופי להושיע גם אותי, הקטנה, בישועה המדויקת שלי? באיזו זכות היא מתערבת בשיקולים של הקב"ה ומחליטה מראש מי יפול בפור שלי? וכי קצרה ידו של הקב"ה מלעשות ניסים בדור הזה, כמו שעשה ניסים לאבותינו? הרי כתוב – בימים ההם, בזמן הזה... הישועות של הימים ההם, הן לא פחות גדולות בפוטנציאל שלהן מהישועות של הזמן הזה. זמן עקבתא דמשיחא. (או עכבתא דמשיחא, לכל מעוכבות הזיווג למיניהן).


הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים

ולמרות זאת - גברת שדכנית יקרה, שלא תביני אותי לא נכון. אני לא מזלזלת חלילה בכישורייך או במאמצייך לשאת פרי בעשייה מקודשת זו למען רווקי ורווקות עמו. אני יודעת שהרצון הפנימי שעומד לנגד עינייך הוא שעוד בית כשר יקום בישראל. אני יודעת כמה קשה היא העבודה שאת עושה, כמה קשה לזווג בין אנשים שונים כל כך, כמה קשה לספוג את קיתון הטענות שלהם זה על זו וכלפייך - ובכל זאת, להישאר שפויה ולהמשיך לדבוק בשליחות. אני יודעת כמה קשה לנסות להתאים את חלקי הפאזל הרבים, גם לכאלה שנדמה שחלקי הפאזל שלהם לא יימצאו לעולם.

ובכל זאת, שדכנית יקרה. בכל זאת... תחשבי. מה כבר נשאר לאותה רווקה מתבגרת שמשתרכת בתור הארוך, ומחכה מזה שנים לזכות במי שהוכן בעבורה? מה כבר נשאר לה מלבד התקווה, הציפייה וההיאחזות באמונה - שגם בעבורה מחכה ישועה שלימה...

מה יקרה אם תעודדי אותה, כמו שרק את יודעת? הלא בעבר כבר ראית כמה וכמה מקרים שבהם התרחשו 'ניסים' לנגד עינייך, לא ככה? אז מה כבר יקרה אם תהפכי את הרע לטוב, ואפילו שאת בכלל לא חושבת ככה תגידי לה: 'אל תדאגי. את עוד צעירה ויפה. עוד תזכי בבחור שישמח בך כעל מוצא שלל רב. רק תתפללי והכל יהיה בסדר. בטח שאת כרווקה, לא צריכה להתפשר על מי שמלא מתאים לך. תאמיני בבורא עולם, ותקבלי הכל. עד חצי המלכות'. למה רק עד החצי? כי לחצי השני, יש מי שידאג (והמבין יבין).

אהה, כן. ועוד דבר קטן לפני שאשכח. בפעם הבאה שהמילה 'בררנית' עומדת לך על קצה הלשון, פשוט תחשבי על זה כך: ההיצע אמנם גדול, אבל מה לעשות שאני חייבת לבחור רק באחד? יש רק אדם אחד בעולם כולו, שנבחר ו'נתפר' בדיוק על פי המידות שלי. אז ברור שאני חייבת לברור, אין דרך אחרת להגיע למה ששלי.