הרבה רווקים ורווקות, בפרט כאלה שעברו - עכשיו או מזמן - את ה-30 – מדווחים כי הם מוצאים עצמם בפלונטר הכרויות לא מתאימות, ולא רואים את הסוף. כולם רוצים להתחתן (או כך לפחות הם טוענים) - אבל בפועל, אחרי כל שידוך כושל, ה'רוח' יוצאת מהמפרשים וסירת הרצון שטה לה הרחק מאיתנו. הרחק ממה שאנחנו רוצים, הרחק ממה שמדבר אלינו, הרחק מהעקרונות שדבקנו בהם לאורך כל הדרך. אבל איך זה יכול להיות שהם קיבלו מה שהם לא הזמינו? נכון, לפעמים יש 'טעויות' בהזמנה, אני לא אומרת שלא.
אתה יושב במסעדה הומה אדם, כולם לחוצים שהמנות שלהם יגיעו בזמן, לכולם יש מה להגיד למלצר/ית, וכולם – בלי יוצא מן הכלל, ר-ע-ב-י-ם!!! מה זה אומר שאדם רעב? פשוט מאוד: ברגעים אלו, אין לו יותר מדי "זמן" או "סבלנות" לפתוח את הלב ואת האוזניים, ולהאזין בקשב רב לדקלום התפריט כולו. כל מה שהוא רוצה זה מנה סבירה, לא מדי יקרה, משביעה ולא פחות מכך ערבה לחכו. וגם לשתות משהו, כן, כדי שהכל יעבור 'חלק' בקיבה.
אותו הדבר ברוחניות.
כולם רוצים להתחתן, כל אחד רוצה שמהמחשבים בשמיים ישלפו באורח פלא את השם שלו – אפילו שהתור מלפניו ומאחוריו ארוך לעייפה – ופשוט שיובילו אותו כבר למקום פנוי, שבו יוכל לשבת ולהנות "בשקט" מהמנה שהזמין.
"בת פלוני לפלוני" - כל אחד ואחת מאיתנו מחכים לרגע ההכרזה הזה בכליון עיניים. 'נו, מתי כבר יגיע התור שלי ללבוש שמלה לבנה ולהיות מובלת לחופה?', 'נו, מתי כבר אזכה להיות אמא לילדים משלי?', 'נו, מתי כבר אצא מהרווקות הארוכה והמייגעת הזו?'
אבל פתאום, בזמן השידוכים, מגיעים כל מיני בחורים ובחורות שלא 'הזמנו', ויותר מכך – מעולם לא שמענו על 'מנה' כזו בתפריט. אז מה קורה כאן? האם יכול להיות שה'מלצר' טעה במספר ההזמנה? אבל הרי הוא כתב אותה שחור על גבי לבן באותיות של קידוש לבנה, בפנקס הקטן שלו. "שניים אספרסו, סלט בריאות אחד בלי עגבניות ועם אקסטרה נבטים, סלסילת לחם שחומם מראש אך לא התקשה, וגלידת תותים עם כמה דובדבנים בצד. מה כל כך קשה לעקוב אחרי הרשימה?"
למה את עצמך את לא מאשימה בשידוכים הכושלים?
"יש בעיה, גברתי?", המלצר ישאל במבט מפוחד כשיקלוט שהבוס שלו ממהר לעבר השולחן שלי. ואני אצטרך להכניס את הבטן כמו גם את הכעס התהומי, לחייך במתיקות ולומר בקול הכי עדין שאצליח לגייס: "אני חושבת שיש טעות בהזמנה". חושבת? את לא חושבת, את בטוחה. כן, אבל לא נעים להתעצבן ליד הבחור. לפחות שבפגישות יחשוב שאת בחורה עדינה ומנומסת, שבינה לבין כעס – אין ולו קשר אחד ויחיד.
גם ככה הוא יבין לבסוף את הטעות שלו, אז מה יעזור שאתעצבן? פשוט אתפלל שהפעם יהיה מדויק יותר, ושלא יטעה. נכון, יפה אמרת. ועכשיו, כל מה שאת צריכה לעשות הוא להעתיק את האיפוק הזה ולהעביר אותו לתהליך השידוכים: נפגשת עם בחור שאת רואה בו 'טעות בהזמנה'? אל תתרגזי, ואל תחפשי אשמים ('ידעתי שהשדכנית הזו לא אוהבת אותי' או 'למה את לא מסוגלת לעמוד בדיאטה כמו שהבטחת לעצמך'). "הטעות" שיכולה לקרות אצל בני אדם, היא לא אותה "טעות" כשמדובר בדברים שנקבעים מראש. אצל הקב"ה, שירה, אין שום טעויות.
ואם כבר בענייני טעויות עסקינן – אולי הטעות היא בכלל שלך? אולי בך האשמה שלא בדקת מספיק מי הוא, והאם הוא תואם את מי שאת? אולי בך האשמה שלא הצבת את הגבולות המתאימים, שלא הלכת עם העקרונות שלך עד הסוף, שהאמנת שאולי אם תעשי הפעם קצת אחרת – זה מה שיביא לך את הישועה?!
אהה, אז עכשיו את לא רוצה לחפש אשמים? בסדר גמור. הכי טוב ככה. אבל גם ליפול לעצבות ולהצטער על כך שנפגשתם – זו לא חוכמה גדולה. 'אבל הוא הוציא מסטיק ואפילו לא שאל אם אני רוצה', 'אבל למה הוא לא אמר לי את הגיל האמיתי שלו', 'אבל נמאס לי שהשדכניות מרמות אותי', 'אבל איך הוא משקר לי במצח נחושה?'
הכל נכון - הייתה 'טעות' וקיבלת את המשקה שאת הכי שונאת בעולם, ואת לא מסוגלת להעמיד פני מנומסת ו'לבלוע' את הטיפות המרות.
בסדר. הבנו. אבל איך מתקדמים מכאן?
איך זוכים להאיר את האור, גם במשך השנה כולה ולא רק בחנוכה? איך מפסיקים לבכות על החלב שנשפך (לפעמים על החולצה החדשה והאהובה שלך) – ומתחילים להבריא באמת? איך מוצאים את הדרך אלייך, אל הלב שלך, אל האמת שלך, אל האהבה שלך, אל השמחה שלך, הטבעית, שאיננה מושפעת משום טעות שבעולם?!
אל תבכי על החלב שנשפך. תתרכזי בלהכין את הכלי
אל תשאלי איך מגיעים למצב שהחלב לא נשפך – כי הרי לכך הוא נברא, וזוהי הטובה שמוחזקת לו. חלב דינו להישפך. השאלה היא לאן?! וזה מה שאת צריכה לשאול: איך נהיים כלי להכיל את החלב שנשפך? איך הופכים את השידוכים הכואבים, הצובטים בבשר החי – ללימוד אמיתי, שיאיר לך, שיאיר בך את האור המכוסה?
איך הופכים לחמלה, בזמן שיש כעס?
איך הופכים לאהבה, בזמן שנאה?
איך הופכים לאמת, בזמן שקל כל כך ליפול לשקר?
זה מה שאת צריכה לשאול, וכך את צריכה להתבונן על תהליך השידוכים שלך. אין דרך אחרת. איך אמרה לי היום חברה חכמה (ציטוט מספר של ד"ר יאיר כספי על פסיכולוגיה יהודית): "מי שמוצא את זיווגו לפני שמצא את ייעודו כאדם - נידון לשאול את עצמו לנצח, האם אני עם האדם הנכון?"
האם כך את שואפת לחיות את חייך – בטעות? בצער מתמשך חלילה, על דברים שיכולת לעשות ולא עשית, כשהיית עוד רווקה ופנויה מטרדות גידול ילדים ובעל? "אפשר לחשוב. כמה זמן כבר צריך לחכות אדם, בשביל למצוא את הייעוד שלו?", יתחכם היצר הרע, כהרגלו בקודש.
התשובה הרי ברורה לך.
50 ש"ח כנגד 50 שנות אושר - לא שווה?
א – ד – ם
את רוצה לזכות להיות אדם? אז קודם תנסי להיות א' – דום.
מה זה א'? את. תנמיכי את האני הזה שלך שמנסה להידחף לכל מקום כדי לתפוש את השולחן הכי טוב, לקבל את המנה ראשונה, לא לעמוד אף פעם בתור, לשלם הכי פחות ולהנות הכי הרבה. זה לא עובד ככה.
למה? דום.
כשהלב שלך מתקומם, כשאינספור שאלות מטרידות את דעתך, כשלימדו אותך דבר אחד ואת רואה שבשטח קורה ההיפך לגמרי – ששש.... תשתקי. זה לא הזמן לשאול שאלות, ולהקשות קושיות. מתי כן יגיע הזמן הזה? אולי לעולם לא. את תעשי את שלך, ואל תחשבי על זה בכלל. זה לא מתפקידך לחשב חשבונות, ולשאול שאלות.
נו אז מה אם 'טעו' בחשבון שלך ונאלצת לשלם 50 ₪ (שידוכים) יותר? שששש.... תשתקי. אם את צריכה לקבל את הכסף הזה בחזרה – לקב"ה יש אינספור דרכים יצירתיות להחזיר לך אותו, וזה לא חייב להיות בכסף (ששקול כנגד דמים). ואולי בזה ששילמת יותר במסעדה, כשתגיע הארוחה האמיתית (חתן וילדים) במסעדה האמיתית (בית משלך) – יחליטו משמיים לשלם לך ב-50 שנות אושר ושלווה? אז יוצא שמי שצמצם את השפע שרצו להשפיע עלייך – זו את בעצמך.
"אבל רגע, למה לא משפיעים את זה עליי - עכשיו? למה אני צריכה להגיע לגיל מבוגר כשאני עוד רווקה? מה, לא מספיק כל העלבונות שחוויתי בדרך על כך שאני לא נשואה? והשעון הביולוגי, האם אני יכולה לעצור אותו?", אין. שמונה קבין וחצי לקחו רק השאלות האלה. בחצי הקב הנותר, תעשי טובה ותתעלי לטובת השתיקה. כן, כן, שתיקה. כי מי אמר שצריך לגמור את כל הדיבורים ביום אחד?
תגובות
הוסף רשומת תגובה