את - הישועה הגדולה ביותר שלך!

סוף כל סוף קניתי פרוז'קטור שיאיר את החצר הקדמית בדירתי השכורה, בצפת – שמחה על הזדמנות הפז שנפלה בחלקי, להתחיל לסדר את כל הבאלאגן שנערם בה מאז שעברתי לכאן: כיסאות חלודים, עיתונים מן השבוע שעבר שלא הספקתי לקרוא, זרדים יבשים שהחתולה כרסמה בהתלהבות עד שגילתה שלא מדובר בתגלית קולינרית מיוחדת, שני שולחנות במצב די טוב שאני מנסה למצוא להם בית חם, והמקרר הישן – שידע איך להוציא ממני את התפילות הטובות ביותר, עד שקיבלתי במקומו אחד אחר, הרבה פחות טורדני.

איזה כיף! עכשיו, עם הפרוז'קטור החדש – אני סוף סוף יכולה לתלות כביסה מול הנוף המשגע באין מפריע ומבלי לחשוש שכל מיני יצורים בלתי מוגדרים, יצאו מהשיח הסמוך ויסתובבו לי בין הרגליים. או שאני יכולה סתם להיזרק על הספה בחוץ, דבר שלא עשיתי זמן רב, ולהמשיך לקרוא את הספר שהתחלתי, מהיכן שהפסקתי אותו (אם רק תזכירו לי איזה ספר זה היה). אבל לפני הכל... כביסה. היא מחכה לי כאן מהבוקר, שלובת חוטים וממושמעת, שאתלה אותה כבר. "אין בעיה, כביסה יקרה", אני מפשילה את השרוולים ומחייכת אליה. נכונה למלאכה בכל רנ"ג איבריי, "הבטחתי – ולכן אקיים".

אני שמה את הבגדים בגיגית הכחולה, פותחת את הדלת, מחכה, ו... שום דבר לא קורה. מה זה פה? האם ייתכן שהמוכר החלקלק במחסני חשמל, שהבטיח לי ש 'אין כמו נורת לד', באמת סידר אותי? לא יכול להיות. אני מביטה לכיוון החיישן – מנסה לרמוז בעדינות שאני שם, אבל הוא לא מעיף מבט לכיוון שלי. לא אכפת לו בכלל שהכביסה שלי בסכנת טחב, וזה בכלל לא מעניין אותו שהיא חיכתה יפה מהבוקר. אוף איתו! מה נסגר איתו? הוא לא רואה שאני כאן, ושאני כבר מוכנה שיידלק?

ואז... זה קורה. אני מוצאת עצמי מאבדת עשתונות – מסתובבת סביב עצמי, מנופפת אליו, קופצת, עושה סלטות באוויר, עומדת על קצות האצבעות, משמיעה קולות משונים... שיידלק כבר. שישים לב אליי.

אבל שום דבר לא עזר.

הצטרפי לדף הפייסבוק של 'בדרך שלך', ותיהני מחיזוקים יומיומיים

כבר עמדתי לוותר ולהיכנס בחזרה הביתה, ופתאום... בשנייה האחרונה ממש... הוא נדלק והביא איתו את האור הזה – החזק כל כך, המאיר כל כך, המגן כל כך...

אז לא, אף אחד לא 'סידר' אותך. הרי חיים ממחסני תאורה אמר בפירוש ש'אין כמו נורת לד'. צדק, חיים. מה, לא ככה? מה זה לד? למד דלת. זה בעצם כל מה שאני צריכה, כדי להאיר את האור שבתוכי. ללמוד להיות דלה כשאני עומדת מלפני ה'.  לדבר איתו, לספר לו על החושך שלי שאני כל כך מפחדת שלא יסתיים, לחלוק איתו את המסע הכל כך לא נהיר הזה.

"זהו! ככה זה יהיה בדיוק!", אמרתי לעצמי כמי שזה עתה עלתה על פטנט גאוני ששווה מיליונים, "כך זה צריך להיות. כשהאור נדלק – הוא נדלק, עד הסוף. והוא מאיר את הכל, בלי לפספס אפילו פיסה אחת של אדמה. ואת לא צריכה לנופף בידייך, שירה, לקפוץ ולעשות סלטות בשביל זה. כל מה שאת צריכה הוא לעמוד בזווית הנכונה ולחכות שמישהו, שם למעלה, ידליק את הרגע הזה בשבילך.

"את הרגע הכל כך משמעותי הזה, שאינו דומה לשאר הרגעים שעברו עלייך. שאינו מזכיר בכהוא זה את עלטת הרווקות שאת מתבוססת בה, כבר שנים. הישועה, הלא כבר מוכנה לך מימים ימימה. עומדת שם בתוך החושך, מחוברת לתקע הנכון, מתוכנתת בדיוק כפי שבורא עולם רוצה, ומחכה לך שתעמדי במקום. לא נואשת, לא פסיבית, לא יגעה, לא יוצאת מגדרך בשביל שמישהו יראה אותך.

"הישועה שלך כבר כאן. אל תעשי שמיניות באוויר מול הפרוז'קטור הזה, כדי להרגיש שאת עוזרת לו להידלק. הוא יודע מה לעשות גם בלי התזכורות שלך. הישועה שלך יודעת מתי להידלק, מתי לזהור באור הכי בוהק ואמיתי – שיאיר את כל הפחדים שלך – גם בלי שתעברי עשרות סדנאות למציאת הזיווג, גם בלי שתירשמי למרתון שומרי משקל, גם בלי שתדחפי את הקטר שנדמה לך שאת נוהגת, גם בלי שתתחייבי לדברים שלוקחים ממך את כל האנרגיות הטובות ותורמים לך דבר אחד: תסכול".

אוקיי. אז הישועה שלי כאן, למה היא לא נדלקת – את שואלת? ואני אומרת, שיש הרבה סיבות, ואת לא יכולה לדעת את כולן, כי את לא ה'. אבל מה שבטוח הוא שאת חייבת להאמין במי שברא את הפרוז'קטור שלך – לבטוח בו שהוא כבר כיוון את כל החיישנים האפשריים לרגע הזה שלך, שבו... תהיי כלה, רעיה ואם. תסמכי עליו שאצלו אין סיכוי שיתפספס איזה חלק, אין סיכוי שתישארי לבד, את שומעת?

אין סיכוי שהתפילות שלך אינן נשמעות.

ואולי, הישועה שלך עדיין לא נדלקת, כי משמיים מפחדים שתראי דברים שאת לא אמורה לראות, דברים שיכאב לך מדי לראות אותם באור כה בוהק וברור, שלא מותיר מקום לספק? אולי מנסים משמיים לרמוז לך שהישועה שמכינים לך היא לא משהו שנדלק חליפות – לכמה שניות, וחסל. כמו הפרוז'קטור שלי. אולי, מנסים להגיד לך שהישועה שלך היא משהו שכדאי בשבילו להישאר עוד קצת, רק עוד רגע קט ממש, בחושך – כדי שמיד אחר כך ייפתחו כל השערים כולם... תשוב הדעת... הנועם יעטוף... השמחה תתאחה והכל יהיה בדיוק כפי שהיה פעם, מזמן.

עוד לפני שהבנת שמשהו ממך הלך לאיבוד.

 עוד לפני שהבנת, שהחושך הגדול ביותר שלך הוא זה שאת מסכימה להשתכשך בו שנייה אחת יותר ממה שקבעו לך בשמיים (שהרי גם מנת הייסורים של אדם קצובה לו מראש השנה ועד ראש השנה)?

ואולי-אולי, מה שבאמת מנסים להגיד לך הוא שהישועה שלך אינה אלא את בעצמך.

כן, כן. את.

שנשברת לרסיסים כבר אלפי פעמים – ועדיין מתעקשת לשמור על האמונה, להתחדש ברצונות טובים, להיאחז בקרן אור שחודרת מבעד לנקב התריס, למשוך עוד ממחטה מהקופסא האינסופית של הטישו, להתחיל עוד בוקר גדוש בהבטחות ללב שלך שמהיום הכל ישתנה, לסלוח, להילחם על האהבה, ללמוד מחדש את הכללים, ושוב ליפול... ולהתחיל הכל מהתחלה.

את.

שממשיכה להיאחז בסיב הדק של השפיות, שממשיכה לצאת לשידוכים למרות כל מה שעברת, שממשיכה להאמין שעוד יקרה משהו, שעוד יבוא מישהו שיאהב באמת, שיתאים בדיוק, שישים קץ לחיפושים.

את.

שאין דבר בעולמך שביקשת ורצית כל כך לקבל – עוד לפני שנתת בעצמך.

את – הישועה הגדולה ביותר שלך!