לבד
יש נשים שמכירות כל כך מקרוב את המילה הזו, עד שהן מסוגלות לשנוא את כל מי שיש לו טיפונת יותר ביחד משלהן.
לבד היא מילה קשה.
מילה של פירוד.
אני בעצמי התבוססתי בה זמן רב לפני שמצאתי ונמצאתי.
ולא.
כשהבטתי בה, למרות שזיהיתי בתוכה את המילה לב- לא הצלחתי למצוא שום נחמה, שום מילוי ושום הבטחה.
כשאת לבד,
משהו באני שלך מתרסק.
משהו באני שלך מתמוסס.
משהו בך נגמר.
כבר אין בך את אותה תשוקה כמו בהתחלה.
אבל הכי מפחיד בלבד, אפילו עוד יותר מהלבד עצמו, הוא הפחד שמא זה הולך להיות כאן לנצח.
ופה בעצם מתחילה המפלצת הזו שבתוכך,זו מהילדות שחשבת שכבר גירשת מזמן, להרים את ראשה עוד ועוד.
הפעם, היא לא קטנה וחביבה.
ככל שאת גדלת, כך גם היא. ומהבוידעם היא תתחיל להוציא עכשיו את כל הפחדים הישנים, את כל הסמרטוטים שתחבת בגרונן של בובות הפלסטיק שלך מהגן, כשהן רצו לצעוק ולא אפשרת להן.
הפחדים שלך היום הם כל מה שלא ניצחת אז, הם כל הקולות שהשתקת רק בכאילו - והגיע הזמן להשתיק אותם באמת.
אז די
די לפחד
די להיות חלשה
די לתת לעולם לגנוב ממך אותך
את מי שאת
ורק את יודעת להיות מה שאת רוצה
בדרך שאת רוצה
אז די
להיכנע למסכנות
די להיקלע לסיטואציות שגונבות ממך את כל האיכויות שלך, די להיקרע בין העולמות פיסות-פיסות.
הלבד שלך הוא תוצאה של פחד אחד יותר מדי, שהשתלט לך על שדה הראייה המפוכח.
הוא לא יגרש את עצמו ולא יתפנה מהמאחז הנוח שמצא בתוכך, חינם אין כסף.
את. זו את שצריכה למצוא את הכוח לגרש אותו.
איך? הכי פשוט בעולם: פשוט תחליטי שאת יכולה. תחליטי שאת מהמנצחות. תחליטי שאת מאלו שלא מפחדות, שלא מתייאשות.
אבל תחליטי כבר, למען השם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה