דילוג לתוכן הראשי

רווקה, זה מה שאת לא יודעת על כוח החנוכייה שבך

 

את אולי מסתכלת השבוע על החנוכייה שלך מבחוץ, ומתקנאה באור הנצחי שלה, שדולק עכשיו בלב העולם. תאמיני או לא, אבל בתוכך - יש חנוכייה, ולמרות שבחג הזה כולם מתעסקים בשמן - אני רוצה שתתעסקי קצת בפך, ותגלי דרכו את הכוחות הנפשיים-רגשיים שבך





תאמיני או לא, אבל בתוכך - יש חנוכייה. 

ענקית, מוארת ומאירה, כזו שאי אפשר להפסיק להתפעל ממנה. להפסיק להתבונן בה. 

את אולי מסתכלת השבוע על החנוכייה שלך מבחוץ, ומתקנאה באור הנצחי שלה, שדולק בלב העולם באותה שעה בדיוק. את אולי אומרת לעצמך 'איזה כיף לה, שאותה כולם זוכרים. שאותה כולם מעריכים. שאיתה כולם שמחים. שמולה כולם מתפללים ושהיא יודעת להוציא מכולם את כוח התפילה שבהם'. 

אבל האמיני לי, גם בתוכך יש חנוכייה נצחית שכזו - שגם טיפות אחדות של שמן, יכולות להחזיק את האור הגדול שלה כל החיים. 

תאמיני או לא, אבל גם כשנדמה לך שאין לך כוחות, 

גם כשנדמה לך שעשית כבר הכל, 

וגם כשנדמה לך שבשבילך ח"ו עוד לא נברא האדם המתאים - 

זה פשוט לא נכון. 

ולא אומרת לך את זה מישהי שחוותה דבר אחד או שניים בשידוכים, אלא מישהי שעברה חתיכת דרך... תסכימי איתי ש-17 שנה, זה לא צחוק. ב-17 שנה את מספיקה לא רק ללמוד על עולם השידוכים ועל מי שאת בתוכו, אלא גם על הכוחות שניתנו לך - יש מאין. יש - מהטיפות האחרונות שבפך שלך. 

 

כולם מתעסקים בחג הזה בשמן, אבל אני דווקא רוצה שתסתכלי גם על הכלי, על הפך, ותלמדי ממנו דבר או שניים על הכוחות הנפשיים-רגשיים שלך, לעבור את המסע הזה כמו גדולה. 

הגימטריה של המילה 'פך' היא 100. האם זה מקרה? אני לא חושבת כך. 

100 זה מספר שמייצג שלימות, וגם הכלי שאיתו ירדה הנשמה שלך לעולם - מייצג שלימות. 

אמנם באת לתקן דבר או שניים על הדרך, אבל הפוטנציאל להשלים את עצמך (בין היתר על ידי זיווג) 'ירד' אלייך עם הכלי בעצמו. השלימות הזאת היא חלק מהכלי, היא בלתי נפרדת ממנו. 

אבל עוד לפני שאת מגיעה לזיווג שלך, את צריכה ללמוד להשלים לעצמך ולהשלים עם עצמך. 

להשלים לעצמך את מה שחסר לך, באופן כזה שאת שמחה עכשיו עם מה שיש בחייך. את לא חושבת על מה שאין במושגים של עצבות, כי הרי אמרנו שאת כאן לצורך עבודה, ואלמלא הייתה העבודה קשה, לא היה לך על מה לקבל שכר. 

העבודה אולי מפחידה אותך, כי מפעם לפעם צריכים לנקות את הכלי כדי שישמר את טיפות השמן שבתוכו - אבל זה הכרחי. כל אחד מבין את זה, אפילו השמן בעצמו. 

 

אפילו הוא מבין שכדי לשמור על האיכויות שלו, הוא צריך להיות משומר בכלי ראוי. 

ותעשי טובה, תשלימי כבר עם כל החלקים החסרים שבך. 

יש כאלה שיושלמו לך עם הזמן, יש כאלה שיושלמו כשהזיווג יגיע ויש שאולי לא יושלמו בגלגול הזה - אבל אז מה? תקבלי אותך, תאהבי אותך, עם השמן - שכבות השומן שהצטברו בכלי. תשמחי במי שאת, במה שעברת ובמה שאת עוד עתידה לעבור, ותתני תודה על הכל. 

ברור שההשלמה האלוקית תגיע גם לבסוף. אל תדאגי, השם לא שוכח אף אחת, בטח לא אותך - שכבר עשתה הכל כדי לשמח אותו. 

מילה נוספת שגיליתי (וכמה לא יכול להיות שזה במקרה) שהגימטריה שלה שווה ל-100 היא המילה 'אגואיסטי', וגם על זה אני רוצה להתעכב איתך כי בכלי שלנו, בפך הזה - יש גם המון דברים לא טובים, אחד מהם הוא אגואיזם. 

נכון שאת נורא עוזרת בבית עם האחים (במידה ואת גרה עם ההורים), נכון שאת משתדלת ממש להאיר פנים ונכון שאת יוצאת מעצמך ומהנוחיות שלך כמה שאפשר, אבל בגלל שאת לבד - הרבה פעמים את מרוכזת בעצמך ובצרכים שלך, קצת יותר מדי, ואת זה השם מבקש שתשני. 

אם בהשלמות עסקינן - אז חלק מההשלמה שלך היא גם לצאת מעצמך, מהנוחיות שלך, מה'אני' הזה שלך שכל הזמן דורש לקבל ולקבל ולקבל לעצמו - ולהתחיל לתת. 

למי לתת - הרי לא חסר. 

תתנדבי איפשהו, תדברי עם חברה במצוקה שכבר נמאס לה מהשידוכים, תאירי וממילא תקבלי את האור בחזרה, אל תוך ה'פך' שלך, אל תוך השלימות הזו, שרק את יכולה להפוך אותה למה שהיא. 

חג שמח!


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

את האמנית של הישועה שלך. אל תבזבזי את חומר הגלם על דברים שאינם בשבילך

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם ...

מה הטעם להמשיך לצאת לדייטים, אם בסופם אני תמיד מתאכזבת?

כשמתבוננים בזה לעומק, מבינים שבאמת באמת - אין שום דבר רע בלהיות רווקה. אז למה אנחנו בכל זאת מכורכמות וממורמרות על כך שלא מצאנו את האחד שלנו? למה קשה לנו כל כך להישיר מבט מחוייך אל הבדידות שעוטפת אותנו מכל כיוון, ולחבק אותה חזק כאילו היא החברה הכי טובה שלנו? למה קשה לנו לראות את הרווקות כחוויה מרגשת ואפילו מלהיבה? ל א, אני לא מציעה לכן ולי לדלג על התקופה הזו ולהעמיד פנים שהיא לא באמת כאן, שאתן לא באמת בתוכה.  היא כאן, היא נוכחת יותר מתמיד והיא לא מתכוונת ללכת לשומקום, לפני שמשמיים יתנו לה אישור לכך. אז מה עושים? איך ממשיכים להאמין בעצמנו, להאמין באהבה שאנחנו מבקשות, להאמין שהטוב קיים גם אם עוד לא מצאנו אותו? אם אנחנו רוצות בסופו של התהליך לפגוש את הטוב הזה, את אהבת חיינו אם תרצו - יש רק דרך אחת לעשות זאת, ו היא  - למרות הכאב, למרות האכזבות שהיו עד כה ולמרות הרצון לברוח משם הכי רחוק שאפשר -  להמשיך לצאת לדייטים.   כמה? אף אחד לא יכול לענות לך על כך.  אני לא אומרת לך לבזבז את הזמן שלך על אנשים שלכתחילה את יודעת שהם לא הטייפ שלך, וברור שיש כאן צור...

מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד?

פעם הייתי נורמאלית. אנשים איכותיים רצו בקרבתי, כולם חשבו שאני משהו מיוחד. החיים נראו כמשהו מאוד מבטיח, כזה שעתיד להביא אתו רק דברים טובים. בכל יום חלפו על פניי אנשים שונים, טיילתי בעולם, חברות הקיפו אותי ולא הייתה לי דקה מנוחה – תמיד היה מה לעשות, לאן ללכת, את מי לבקר, על מה לדבר, עם מי לבלות. ואפילו שהעצבות הייתה שם תמיד, בין מילות השירים שכתבתי לעצמי – אף פעם לא חשבתי שהיא עלולה לעטוף אותי כמו שעוטפים מתנה שבירה: באינספור שכבות. אולי לא תאמינו לי, אבל אז, באמת חשבתי שלא חסר לי שום דבר. שאני מאושרת. מי בכלל חשב שיש סיכוי כזה, אפילו קלוש, שאשאר לבד? או אפילו פחות גרוע. הרבה פחות גרוע. כמו, שלא יהיה את מי לפגוש, שלא יהיה על מה לדבר, שגם כשאת סוף סוף נמצאת באיזה אירוע חברתי – השעות יזדחלו לאט, לאט, לאט... ויחרשו קמטים של געגועים למה שהיה, למי שהיית, למה שחלמת עליו, עוד הרבה לפני שהבנת, שלא כל  חלום  ראוי להתגשם. בשיא הכנות, בחלום הכי הזוי שלי, לא חלמתי להיות מי שאני היום: רווקה מתבגרת שנושקת לגיל 40, ואחרי עשרות שידוכים, אם לא מאות, שום סימן לישועה לא נראה...