דילוג לתוכן הראשי

רווקה, זה מה שאת לא יודעת על כוח החנוכייה שבך

 

את אולי מסתכלת השבוע על החנוכייה שלך מבחוץ, ומתקנאה באור הנצחי שלה, שדולק עכשיו בלב העולם. תאמיני או לא, אבל בתוכך - יש חנוכייה, ולמרות שבחג הזה כולם מתעסקים בשמן - אני רוצה שתתעסקי קצת בפך, ותגלי דרכו את הכוחות הנפשיים-רגשיים שבך





תאמיני או לא, אבל בתוכך - יש חנוכייה. 

ענקית, מוארת ומאירה, כזו שאי אפשר להפסיק להתפעל ממנה. להפסיק להתבונן בה. 

את אולי מסתכלת השבוע על החנוכייה שלך מבחוץ, ומתקנאה באור הנצחי שלה, שדולק בלב העולם באותה שעה בדיוק. את אולי אומרת לעצמך 'איזה כיף לה, שאותה כולם זוכרים. שאותה כולם מעריכים. שאיתה כולם שמחים. שמולה כולם מתפללים ושהיא יודעת להוציא מכולם את כוח התפילה שבהם'. 

אבל האמיני לי, גם בתוכך יש חנוכייה נצחית שכזו - שגם טיפות אחדות של שמן, יכולות להחזיק את האור הגדול שלה כל החיים. 

תאמיני או לא, אבל גם כשנדמה לך שאין לך כוחות, 

גם כשנדמה לך שעשית כבר הכל, 

וגם כשנדמה לך שבשבילך ח"ו עוד לא נברא האדם המתאים - 

זה פשוט לא נכון. 

ולא אומרת לך את זה מישהי שחוותה דבר אחד או שניים בשידוכים, אלא מישהי שעברה חתיכת דרך... תסכימי איתי ש-17 שנה, זה לא צחוק. ב-17 שנה את מספיקה לא רק ללמוד על עולם השידוכים ועל מי שאת בתוכו, אלא גם על הכוחות שניתנו לך - יש מאין. יש - מהטיפות האחרונות שבפך שלך. 

 

כולם מתעסקים בחג הזה בשמן, אבל אני דווקא רוצה שתסתכלי גם על הכלי, על הפך, ותלמדי ממנו דבר או שניים על הכוחות הנפשיים-רגשיים שלך, לעבור את המסע הזה כמו גדולה. 

הגימטריה של המילה 'פך' היא 100. האם זה מקרה? אני לא חושבת כך. 

100 זה מספר שמייצג שלימות, וגם הכלי שאיתו ירדה הנשמה שלך לעולם - מייצג שלימות. 

אמנם באת לתקן דבר או שניים על הדרך, אבל הפוטנציאל להשלים את עצמך (בין היתר על ידי זיווג) 'ירד' אלייך עם הכלי בעצמו. השלימות הזאת היא חלק מהכלי, היא בלתי נפרדת ממנו. 

אבל עוד לפני שאת מגיעה לזיווג שלך, את צריכה ללמוד להשלים לעצמך ולהשלים עם עצמך. 

להשלים לעצמך את מה שחסר לך, באופן כזה שאת שמחה עכשיו עם מה שיש בחייך. את לא חושבת על מה שאין במושגים של עצבות, כי הרי אמרנו שאת כאן לצורך עבודה, ואלמלא הייתה העבודה קשה, לא היה לך על מה לקבל שכר. 

העבודה אולי מפחידה אותך, כי מפעם לפעם צריכים לנקות את הכלי כדי שישמר את טיפות השמן שבתוכו - אבל זה הכרחי. כל אחד מבין את זה, אפילו השמן בעצמו. 

 

אפילו הוא מבין שכדי לשמור על האיכויות שלו, הוא צריך להיות משומר בכלי ראוי. 

ותעשי טובה, תשלימי כבר עם כל החלקים החסרים שבך. 

יש כאלה שיושלמו לך עם הזמן, יש כאלה שיושלמו כשהזיווג יגיע ויש שאולי לא יושלמו בגלגול הזה - אבל אז מה? תקבלי אותך, תאהבי אותך, עם השמן - שכבות השומן שהצטברו בכלי. תשמחי במי שאת, במה שעברת ובמה שאת עוד עתידה לעבור, ותתני תודה על הכל. 

ברור שההשלמה האלוקית תגיע גם לבסוף. אל תדאגי, השם לא שוכח אף אחת, בטח לא אותך - שכבר עשתה הכל כדי לשמח אותו. 

מילה נוספת שגיליתי (וכמה לא יכול להיות שזה במקרה) שהגימטריה שלה שווה ל-100 היא המילה 'אגואיסטי', וגם על זה אני רוצה להתעכב איתך כי בכלי שלנו, בפך הזה - יש גם המון דברים לא טובים, אחד מהם הוא אגואיזם. 

נכון שאת נורא עוזרת בבית עם האחים (במידה ואת גרה עם ההורים), נכון שאת משתדלת ממש להאיר פנים ונכון שאת יוצאת מעצמך ומהנוחיות שלך כמה שאפשר, אבל בגלל שאת לבד - הרבה פעמים את מרוכזת בעצמך ובצרכים שלך, קצת יותר מדי, ואת זה השם מבקש שתשני. 

אם בהשלמות עסקינן - אז חלק מההשלמה שלך היא גם לצאת מעצמך, מהנוחיות שלך, מה'אני' הזה שלך שכל הזמן דורש לקבל ולקבל ולקבל לעצמו - ולהתחיל לתת. 

למי לתת - הרי לא חסר. 

תתנדבי איפשהו, תדברי עם חברה במצוקה שכבר נמאס לה מהשידוכים, תאירי וממילא תקבלי את האור בחזרה, אל תוך ה'פך' שלך, אל תוך השלימות הזו, שרק את יכולה להפוך אותה למה שהיא. 

חג שמח!


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

את האמנית של הישועה שלך. אל תבזבזי את חומר הגלם על דברים שאינם בשבילך

  אני פוגשת אותן בהמוניהן.  יפות, חכמות, מוצלחות, בטוחות בעצמן, הכי קרובות למושג 'שלימות'. אז מה בכל זאת חסר להן? למה הן עדיין רווקות? למה הן לא מצליחות למצוא מישהו מוצלח כמותן? אני לא אלוקים, אין לי תשובות לכל השאלות.  אבל על סמך ניסיוני האישי אני מרגישה צורך לחדד כמה נקודות שכל רווקה תוכל להפיק מהן את המירב, לניסיון הפרטי שלה.  את האמנית של הישועה שלך קודם כל, אין דבר כזה מושלם. אפילו שאת הכי קרובה למושלמת בעינייך ואולי גם בעיני העולם, אם תצאי לחפש את הזיווג שלך עם משקפי השלימות הוורודות והמלבלבות שלך, את תיתקלי בהרבה מאוד אכזבות.  את המושלם את יוצרת, מהרבה חלקים של חוסר שלימות.  את האמנית של הישועה שלך, ובמו ידייך את מצווה ליצור יש מאין. את מקבלת את חומר הגלם, ואז מתחילה לראות בדמיונך את מה שאת רוצה ליצור ממנו.  וכמו כל אומנית טובה שלא 'תבזבז' סתם את החומר על דמיונות ומצבים של 'אולי' ו'אם' - את צריכה 'להתקמצן' על חומר הגלם שלך. לא להתעקש להדביק אותו, איפה שהוא לא מתאים, איפה שהוא רק 'יכער' את היצירה.  כמו שכל אומן יודע להתבונן על הדגם ...

כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים

כבר חודשים שאני מרגישה כמו חולצה מחויטת שתלויה במחלקת עודפים... פעם היא הייתה מיוחדת, נדירה... היום יש מלאנת'לפים כמוה. למה? מי החליט שדווקא היא תעבור למחלקת עודפים, ומי לכתחילה חשב שהיא כל כך מיוחדת ויפה - שזה דווקא טוב להצמיד לה תג עם מחיר מרקיע שחקים שרק יחידי סגולה יכולים לעמוד בו.  מי נתן לה את התחושה המדהימה הזו שהיא 'מורמת' משאר הבדים? שהיא לא עוד חולצה, לא עוד מוצר שסופו להיזרק בחוסר שימת לב לערימה הממתנת של הכביסה המלוכלכת. אלא מוצר שמי שקונה אותו גם משקיע מחשבה מרובה כיצד לשמור אותו נקי, כיצד לתחזק אותו באופן כזה שהוא יישאר 'שלו' לכמה שיותר זמן.  כמה נורא זה להיות 'עוד' סוג של נשמה במחלקת עודפים - נשמות שיש כמותן טו מאץ' בשוק... נשמות שאין בהן שום ייחוד, שום בשורה... שהן כמו כולן, איכשהו מוצאות בסוף מישהו להתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם. איכשהו מוכנות להסתפק בשיריים ולוותר על המהות הפנימית הכל כך עוצמתית שלהן.  האם גם אנחנו כמו כל אותם 'בדים', מרגישות שכבר אין לנו סיכוי לחזור בחזרה למחלקת היוקרה? מה אנחנו צריכות לע...

כל גאולה, אפילו הכי קטנה – מתחילה לנו מבפנים

אתמול קיבלתי ישועה גדולה. לא, אני עוד לא הולכת לבשר לכם שאני מתחתנת, אבל אם זה ינחם אתכם – מדובר בישועה גדולה הרבה יותר מזה. ישועת הנפש. אומרים שכל שידוך מקרב אלינו את מה ששלנו, ואני חושבת שכל שידוך גם מקרב אותנו על עצמנו ומדייק אותנו מול רצונותינו ושאיפותינו. מאפשר לנו לראות מה חשוב יותר ופחות, על מה כדאי להמשיך להתעקש ואיפה כדאי להרפות, ובכלל – מאיר לנו את הדרכים הצדדיות שבנפש, אלו שמעולם לא צעדנו בהן. כזו היא הדרך שגיליתי בי אתמול, רגע לפני שיצאתי לשידוך המאה, או המאה ואחת או אולי בעצם המאתיים – אבל שטויות. מי סופר את הדקות כשהוא נהנה מהדרך, לא ככה? השידוך עצמו היה נחמד. אבל היה שם משהו באוויר, שלא היה באף שידוך אחר – הכלה. לראשונה בהיסטוריית השידוכים הענפה שלי, סוף סוף למדתי להכיל את עצמי באמת. להסתכל בראי כשאני נטולת איפור, עם גוף שהשתנה לבלי היכר עם השנים, ללא פאן או לבוש מושקע מדי, ואתם יודעים מה? אפילו ללא מחשבה יתירה על מה יהיה ואיך יהיה ואיך יסתכלו עליי, ואיזה רושם יתקבל, והאם אצליח להוציא את הפנימיות המשוועת להכרה החוצה, והאם הוא הזיווג או שמא זה עוד ניסיון שסופ...