לילה.
העולם שקט מהסערות של היום הזה, הספינה עגנה בחוף מבטחים והלב... שוב משייט לו בים התקווה.
את חושבת על היום הבא שמחכה לך, ומתמלאה ברגש שאת לא מכירה, רגש אמורפי שמתפרץ אל תוכך כמו חיות שזה עתה ברחו מגן החיות.
זה קופץ לך על הראש וצוהל,
זה שורק לך בתוך האוזן,
זה נובח, זה שואג, זה מגעגע
ונוער
דקה אחת של שקט אין לך.
ואז את מתחילה להבין, תובנה שלא הייתה בך אף פעם - ולא בגלל שלא רצית, אלא פשוט בגלל שלא ידעת שזה עד כדי כך פשוט. שזה אפשרי. שלא בשמיים היא לחיות למען הבורא, ולהניח לרגע בצד את האינטרסים שלך.
"זה אפשרי? באמת?", את שואלת, נבוכה.
כן, זה אפשרי - צוהל הקוף וקופץ במוחך, במחשבותייך.
בטח, מסכים העטלף המעופף הנה והנה, שורק לך באוזניים ומבטיח שגם את יכולה לראות קצת הפוך לפעמים, מלמעלה למטה ולא להיפך.
ולא רק שזה אפשרי, את פשוט חייבת.
גם אם עוד לא התחתנת, את חייבת לזכור שאם זה המצב, אז בתוך המצב את חייבת לחפש את השם ולרצות לעשות את רצונו. לרצות לעשות לו נחת רוח. לרצות לשמח אותו. לרצות להכיר אותו מחדש. לרצות להתחבר אליו. הוא המטרה שלך, ולא את.
הוא המרכז, ולא את.
כשזה יהיה ברור לך, את תקבלי אט אט כוחות לתפקיד הייחודי שלך, גם בתוך הרווקות.
השאלה מה את רוצה
השאלה אם את - רוצה
תגובות
הוסף רשומת תגובה