בס"ד
פעמים רבות בחיינו אנחנו מבינות שאנחנו צריכות שינוי. לא, סליחה. לא רק שינוי אחד, אלא כמה שינויים בו זמנית, ובכמה וכמה תחומי חיים.
בצומת הזו, שבה אנחנו נעצרות ופשוט 'קופאות' מאימת הדרישות שניתזות לעברנו - אנחנו צריכות לבחור. אנחנו צריכות לקבל החלטה.
האם מעולם לא החלטנו דבר בחיינו, שכך אנחנו נבהלות מעצם המחשבה על כך? למה זה בכלל קורה לנו, שאנחנו יותר חושבות על מה שאנחנו רוצות לשנות, מאשר משנות בפועל?
למה כל כך קשה לנו להיות אמיצות, ללכת עד הסוף עם ההחלטה שלנו ויהי מה - ולהגיע לידי מימוש טוטאלי של כל הפוטנציאל הטמון בנו, פשוט כי ככה זה צריך להיות?
"אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו, נצמדים - לקירות הבתים. ורוב הזמן מתביישים בגופנו, חופרים מקלטים", שרה לי קורין אלאל באוזן.
וואלה, אנחנו כל כך מפחדים מהצל של עצמנו, עד שנדמה לנו שהוא זה אנחנו, אבל זה לא ככה באמת. אנחנו זה אנחנו, והוא זה הוא, והגיע הזמן לשחרר אותו להיות מה שהוא, כדי שאנחנו נצליח להיות מה שאנחנו יכולים וצריכים להיות - בראש ובראשונה, מהות של שינוי.
אבל לא. לנו נוח יותר להישאר במקום שמדבר על שינוי, במקום לעשות אותו.
הדיאטה של יום ראשון אף פעם לא תבוא
ואיפה שנוח, שם אנחנו נמצאות. רוב הזמן. לצאת ולעשות שינוי, זה אומר לצאת - כפשוטו, לחתת רגליים בחוץ. לא במקום המוכר והנוח. לצאת החוצה, להתמודד עם העולם. להכיר דברים אחרים, לאפשר שיח עם אנשים קצת שונים. לרצות את זה באמת.
היום הבנתי שאני צריכה סדרת שינויים בחיי.
ולא. זה לא שלא הבנתי את זה לפני כן... אלא מה? העדפתי לטמון את ראשי בחול, להגיד 'ביום ראשון', 'אחרי החגים', 'מתישהו זה יקרה'.
אז זהו, שזה לא באמת קורה אם את לא גורמת לזה לקרות.
הדיאטה של יום ראשון אף פעם לא תבוא, אם תגידי 'ביום ראשון'. כי אם קיבלת את ההחלטה עכשיו - וזה לא משנה אם רק חשבת עליה בינך לבין עצמך או ביטאת אותה בקול - עכשיו תעשי.
כל החיים שלנו, בכל יום ויום, אנחנו נדרשים לשינויים גדולים ושינויים קטנים. וזה לא מספיק לשנות פעם אחת. בכל רגע ורגע, צריכים להתבונן בשינויים שעשינו ולשפר אותם. לבדוק - אולי פה צריכים קצת יותר, אולי פה צריכים קצת פחות? אולי את זה אפשר להשביח, אולי על זה אפשר להסתכל ממבט קצת יותר עמוק?
כל רגע שנשזר בזר חיינו - עלינו לקחת אותו ולהסתכל עליו כמו פרח בעל ניחוח נדיר, ולא כמו על קוץ שרק מפריע לנו ודוקר אותנו ולא נותן לנו ליהנות.
החיים על אוסף הרגעים שבהם, על אוסף הקשיים שבהם, על אוסף ההחלטות והבחירות שבהם, כשמם כן הם - חיים! הם אמורים להביא אותנו לזרימה טובה יותר בפנימיות שלנו, להחליף את המים הפנימיים שלנו וליצור נביעה מסוג אחר בתוכנו.
אנחנו זן נדיר - ציפור משונה
תכל'ס, אנחנו באמת זן נדיר. מלאים כרימון במלא מלא כישרונות וחלומות, שאיפות וכלים. רוצים באמת להשתנות, אבל גם המון מפחדים מהשינוי. ציפור משונה שיש בה כל כך הרבה טוב והיא נכנעת איכשהו לרע ונשארת להתבוסס במקום.
וזו הבעיה.
כי בעצם, הדריכה הזו כל הזמן במקום אחד, מפריעה לנו להיות מי שאנחנו באמת צריכים להיות, אנחנו בעצמנו.
לא רק אנחנו כמו שרק אנחנו יכולים להיות, אלא כמו שרק אנחנו בעצמנו -זאת אומרת יכולים להחליט בעצמנו. אין אף אחד אחר שיעשה את העבודה בשבילנו.
אף אחד לא יצעד במקומך בדרך שצריכה לקבל את הצעדים שלך בתוכה.
די.
מה יקרה אם פשוט נפסיק לרמות את עצמנו?
מה יקרה אם נתחיל להביט באמת?
מה אז יישאר מאחורינו? אני מקווה ורוצה להאמין שהפחדים ייעלמו עם כל החלטה חיובית שאחליט - היום, הרגע, בשנייה הזו ממש. שלא יהיה להם זכר, לפחדים הנוראיים האלה שהשתלטו כבר על כל חלקה טובה בחיי.
אני רוצה לא לפחד - אני לא מפחדת. אני מביטה, לא רוצה לרמות את עצמי. לא עוד. אני רוצה שינוי, וכמה שינויים אם צריך, כדי לדעת שבפעם הבאה שאני מתיישבת מול המחשב לכתוב עוד טור - אני אדע שעשיתי את זה בגדול, ונסקתי אל על. הרחק הרחק, כמו 'השחף' של באך - אל עצמי האמיתית, אל השינוי המהותי, אל הפנימיות שאיש לא יכול להצמיח מתוכה איזה פרי, חוץ ממני בעצמי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה