דמיינו לרגע נקודה שחורה על הר שאתם מתבוננים בו מרחוק.
אתם לא סתם מתבוננים, אתם מתרכזים בנקודה השחורה כי מישהו סיפר לכם שזו לא סתם 'עוד' נקודה - אלא בנאדם.
אותו מישהו גם התנדב לגלות לכם כי האדם שמטפס על ההר עושה זאת באמצעות ציפורניו בלבד, ללא שום ציוד מתאים נוסף. הוא גם רעב וצמא, לאחר שצעד ימים רבים במקום שהוא לא מכיר. עכשיו תעצרו את הפריים, ותחשבו על כך שהבנאדם הזה - הוא אתם בעצמכם. מה התחושות שעולות בכם עכשיו?
אלו בערך התחושות שעולות בי בכל פעם שאני צריכה להסביר למישהו שמתבונן על השידוכים מרחוק ולא עובר את אותו ניסיון - מה מרגישות רווקות שצועדות במעלה ההר הזה שנקרא 'שידוכים' או 'דייטים'.
כשאותם אנשים מסתכלים עלינו מרחוק, הם לא מבינים מה הם רואים - אז הם מנסים להעלות ספקולציות, כי המוח האנושי חייב להיתפס במשהו. הוא חייב להבין.
וכשהוא לא מבין - משמע הדבר אינו קיים.
אז כן, בהתחלה אנחנו מנסות להסביר כי לא מדובר בסתם עוד נקודה שחורה, מדובר בבן אדם שמטפס כאן על ההר הזה. בזמן ש'הם' רואים אותנו כנקודות שחורות, אנחנו רואות את 'ההר הלבן' וכל כך מקרוב. מצד אחד זו שמלת כלה, ומצד שני זה קר, רטוב, מחליק ולא ברור מה מחכה לנו 'למטה'...
מצד אחד - הישועה כאן, אנחנו מרגישות אותה. אנחנו צועקות אותה. אנחנו מקרבות אותה כל רגע ורגע. איך אנחנו יודעות שהיא קרובה יותר? כי גירדנו אותה בעוד מ"מ בציפורניים שלנו.
עוד ניסיון ועוד אחד ועוד... אנחנו אלו שמטפסות.
אבל אנשים אחרים לא תמיד מבינים.
הרצון שלכם לעזור הוא זה שמציב את האבן הזו שעוד רגע תיפול לתהום
לדידם, אנחנו לא קולטות את העיקר, מפספסות את המטרה. תוקעות יתד או יותר נכון יד קפואה שעוד רגע חלילה מאבדת הכל, איפה שהאבן עוד רגע צונחת אל התהום.
אל תלכו רחוק מדי אל מטפס ההרים שכעת נאבק על חייו. תביטו בנו - הרווקות הנאבקות על כל בדל של שמחה, על כל חלקיק של אמונה.
אנחנו שנמצאות על ההר המחליק והרטוב והמסוכן כל כך, אל תשגרו משלחות חילוץ אל אנטארקטיקה הרחוקה. אנחנו כאן ממש - השכנה, החברה, הבת של הקולגה בעבודה או אולי הקולגה בעצמה.
כשאתם עוברים לידנו, אתם מחרישים. את מי כבר יש לכם להכיר לנו? "הקב"ה יעזור לה", אתם מסננים מבעד לשפתיים חשוקות, שנדמה שאבדה מהן כליל היכולת לדבר.
ומה כבר תאמרו לנו שלא נאמר?
אז אולי אתם לא צריכים להגיד. באמת שנסלח על זה - כי בינינו, אתם יודעים, לפעמים זה אפילו עדיף שלא לומר דבר אם אין לכם דבר לומר.
לפעמים, הרצון שלכם לעזור הוא זה שמציב את האבן הזו שעוד רגע תיפול לתהום, ואיתה אנחנו - שהסכמנו להיאחז שם.
אני לא מבינה גדולה בענייני נקודות שחורות או החמצות. את אלו אני בדרך כלל משליכה לבורא עולם בתפילות שלי - כי הוא היחידי שמבין בזה ממילא. מה אני כבר יכולה לדעת על טיבם של פספוסים, כשכל המהות שלי (כחלק אלוק ממעל) היא מהות של פספוס - שאחרת, הרי לא הייתי צריכה להתגלגל כאן שוב ושוב ושוב, לא ככה?
לא בחרנו להיות נקודה שחורה על הציור הכל כך מושלם של בורא עולם
כולנו גלגולים של פספסוסים... ונכון שאנחנו מנסים להיות מדויקים יותר בגלגול הזה, אבל מה אנחנו כבר יודעים תכל'ס?
וכי אנחנו יודעים מאיזה שורש הנשמה שלנו השתלשלה, מהם התיקונים שהיא נועדה לעבור בעולם הזה ולמה משמיים החליטו שהיא עוד לא תמצא את הזיווג שלה?
מה אנחנו יודעים על טיבן של נשמות באופן כללי, לאו דווקא בהקשר של שידוכים וקריעת ים סוף?
אז זהו, שאנחנו לא יודעים הרבה. ומכיוון שכך, עדיף שלא נדבר אם אין לנו דבר מה ממש מחזק/מעודד/רווי אמונה לומר.
תבינו משהו,
אנחנו לא בחרנו להיות נקודה שחורה על הציור הכל כך מושלם של בורא עולם.
לא בחרנו להיות מעוכבות שידוך, ולא בחרנו לפסול ולהיפסל.
לא בחרנו גם להיות אלו שנלחמות כדי לומר כאן את מה שצריך להיאמר, כי אם אנחנו לא נגיד - מסתבר שאף אחד לא באמת ירים כפפה ויעז ללכת עם האמת שלו עד הסוף.
אז למה אנחנו כאן אתם שואלים?
אנחנו הסכמנו לצאת למסע הזה. אף אחד לא זרק אותנו לכאן בלי לשאול אותנו לפני כן אם נהיה מוכנות לכך. בורא עולם שאל לפני שהנשמה ירדה לעולם, ואנחנו הסכמנו.
זה טיול שהסכמנו לצאת אליו כי הנשמה שלנו הייתה מספיק 'מסוקרנת' לגביו, וגם כי היא אולי לא רצתה לעבור כאן משהו אחר, קשה יותר. בורא עולם שאל, ואנחנו נעתרנו בחיוב כי הנשמה ידעה ש'על הדרך' ולמרות הקשיים שהיא תעבור, בסופו של דבר זה ישתלם לה - כי עם בורא עולם לא באמת מפסידים.
וככה זה בכל הניסיונות, לאו דווקא השידוכים. אנחנו נבחנות כאן, והאנשים שמחוצה לניסיון הזה - נבחנים בדברים אחרים. אמרתי כבר ואומר בשנית - אני לא מבינה גדולה בענייני פספוסים. רק דבר אחד ברור לי: במחשבים של בורא עולם, אין סיכוי שיהיה איזה באג, ואין סיכוי שאיזו נקודה שחורה על הציור המושלם הזה - פשוט לא נראתה לעיני המחלץ. לא קיים, אז אם כבר נקודה שחורה - תניחו אותה כאן בבקשה.
להצטרפות לקבוצת הפייטריות של שירה כהן, לחצו כאן
תגובות
הוסף רשומת תגובה